ביצת הנרקיסים
ואחרי שנים של עצב, נוצר חיוך בין שפתיה של נרקיס. לא סתם חיוך, כמו אלו שזייפה כל יום ב15 שנות חייה, אלא חיוך שנוצר באמת, כדי להשאר.
ואחרי שנים של בכי, עיניה של נרקיס נצנצו, לא מדמעות, אלא משמחה אמיתית וטהורה.
ואת ידיה של נרקיס כיסו צמידים זהובים וכסופים, תלוי במזג האוויר, והצלקות החיוורות קישטו את ידיה כמו המפה של החיים.
וכל צעד שעשתה נרקיס, היא חייכה כמו תינוק שנפל אבל הרים את עצמו והמשיך ללכת, ועם צחוק מתגלגל.
ואחרי שנים בביצה שנקראת כדור הארץ צמחה נרקיס כפרח יפהפה.
כי אחרי שנים שבהן נרקיס חיפשה גיבור שיציל אותה, היא נהפכה לגיבורה של עצמה.
תגובות (10)
נדוש בעיניי במקרה שלך,
אם כי זה דבר מרושע לומר.
כי לכל קטע יש חיים ואישיות, אבל מה אומרים על הפוליטיקאים…הם כולם אותו דבר…
זה יפה אבל…אין בזה מעבר.
במקרה שלי? לא הבנתי, אשמח שתסבירי את עצמך.
אני קוראת הרבה קטעים שלך…כי אני מתה על הכתיבה שלך.
וכמו שהיא אמרה מתחתיי, זה הרבה על מוות…והכתיבה הזו כבר נראית נדושה אצלך חחחח
כמו שהגבתי לזאתי שלמטה, אני דווקא רואה פה את היציאה מהבוץ של הכאב והמוות. אני ממש מצטערת שהסיפורים שלי כבר נטחנו כמו מים אבל אני לא רואה את עצמי כותבת סגנונות אחרים, עד כמה שאני רוצה (ואני באמת רוצה). אשמח שתעזרי לי :)
יש לך סגנון מיוחד. אני מוצאת את עצמי קוראת כל קטע שלך,
וכולם קשורים למוות. אני דואגת לך. אין גם שמחה בחיים שלך ?
דווקא הסיפור הזה מתקשר לחיים מאשר למוות. יש לי שמחה בחיים אבל אני בוחרת לכתוב על העצב כי הוא יותר מעניין.
זה מאוד יפה, אין בכך ספק. אבל אם את שואלת אותי, בתור מישהי שיש לה בעיה דומה, כדאי לך לנסות לכתוב גם על השמחה. אני מצאתי את הקטע הזה אופטימי למדי, ובכך שונה מרוב הקטעים שלך שקראתי. למרות שהוא עדיין כתוב באותו סגנון, ועדיין עונה לאותו דפוס בו את כותבת. יהיה נחמד לראות אותך שוברת את הדפוס הזה, בסיפור ארוך או אפילו סיפור בהמשכים. בכל מקרה, אני מדרגת חמש. בהצלחה.
אנסה לכתוב סיפור ארוך, סיפור בהמשכים מעייף אותי ובסופו של דבר אחרי פרק אני מוותרת. תודה רבה :)
אני אוהבת. במיוחד את ההרמה העצמית והיציאה מזה.
תודה <3