בין הכרית לשמיכה

אני מרגישה כמו בובה שמתנדנדת מצד לצד על החוט של החיים.
שוקעת עמוק בבעיות והדכאון, מכוסה בחרדה ועטופה בשמיכה.
עמוק בין הכריות של המיטה איפה שהדמעות מרשות לעצמן לנזול בקצב על הפנים.
אי שם במעמקי החדר האפל שלי, הרחק מהציוויליזציה שבחוץ, איפה שף נפש חיה לא צופה בי מהצד ושופטת.
כלכך עייפה ולא מצליחה לישון, עם רעידת החשכה באות המחשבות שמציפות ולא נותנות מנוח.
והדם נוזל על היד, לא מצליחה להחליט אם זה מועיל לי בכלל.
לעזאזל עם אוכל, זה רק משמין, הרעב ממלא.
אל תשאלו, אל תכנסו, אל תסתכלו.