בימים רחוקים

יצאתי בשוקה לשוטט בקסבה של שכם, אני ובן לוויה מקומי. הוא, תפקידו לרשום את שערי התוצרת לצורך חישוב מדד יוקר המחיה. אני, תפקידי לעקוב אחר עבודתו ולודא, שנעשית כהילכתה. זאת וגם ללמוד, אם נפלו טעויות בהבנתנו את אורחות הצריכה המקומיות כי במקורנו, אשכנזים יצאנו ממעי אמנו.
ערבית תקנית של סיפרות ועיתונים ידעתי מאז השירות הצבאי וכהנה שנות בילוי באוניברסיטה. ערבית מקולקלת של רחוב התחלתי ללמוד רק מראשית היציאה לשטח וההתקלות באורחות החיים המתלוות אליה.
לא נעים לעובד לסחוב אותי כחטוטרת על גבו, כשהוא יוצא להתחכך באוכלוסיה המקומית. מצד אחד, הוא מצווה לרקום יחסי אמון עם הנשאלים ולדלות את האמת מתשובותיהם. עליו לדלג בקלילות על פער אמון עמוק כלפי השלטון לדורותיו ולהפיג את חששותיו של הנשאל, שהוא עלול לכרות בור לעצמו בתשובותיו. מצד שני, מקובל על דעת הקהל של שם לפחות, שממונה לא מתלווה לעובד פשוט, אלא להפקת תועלת לרשות נצלנית כלשהי או לטובת עצמו. אנחנו בהצגה ועלי לבחור את הדמות שאשחק והוא יסביר, והכל תוך אלתור ללא הכנה מוקדמת.
בהתחלה, שיחקתי אותה ממונה ועובדים וקהל לקחו אותי ברצינות, עד שקלטתי שמה שבשבילי היו דקויות הדיבור וההתנהלות, עבורם זה לחם חוק. היה עלי להחליט אם להמשיך בתפקיד הישראלי הבור, שקצת מלעיגים עליו כדי להוכיח, שהשואל מאנשי שלומם ובה בעת מבטלים את נזקו כזר, שאין לחשוש מנשיכתו. לאורך זמן יצאתי מוקנט והחלטתי, שעלי להשתלם בפרוטוקולים ובשפה כדי שאוכל להכות אותם במשחקם ואולי בהמשך להתמזג עד כדי להתקבל כבן המקום.
בקסבה, באותו יום, הייתי כבר מתורגל די צרכי בדיבור ובנוהגי הליכה ונשיאת עצמך ברבים. הסוד הגלוי הוא, שעליך להקרין בטחון של הקרפיון המצוי, שמשכשך בבריכה המקומית שלו ואינו מתנשא להיות כריש. הילכנו לנו בין הדוכנים, המלווה, ואני קצת מאחוריו, ספק בן דוד ספק ספיח בטלן והוא שואל מחירים, אבל לא רושם מאומה. במשרד היו דנים אותנו ברותחים "הכיצד לא רושמים מידית ומה אם ישכח?" "לא" הוא אומר "את המחירים אני רושם אח"כ במשרד והרי אני בעצמי קונה".
האמת תיאמר, שנלוויתי אליו לאחר שמנהל המשרד דיווח, רוצה לומר, הסביר לי, שזו השיטה הנקוטה אצל האיש הזה וגם מנה את מעלותיה לכאורה. כך מתקבל המחיר טבעי לצרכן, הנשאל לא נלחץ והפקיד אינו מתבזה מול דוחפי אף מכוח עצמם וסקנדליסטים לעת מצוא. הגיוני, אבל לא תקין- אפשר היה לחשוב, אבל אז אני משתרך אחרי אשתי בשוק משלנו והיא דוהרת קדימה ועיניה שולקות את הסחורה משני העברים.
"את זוכרת את המחירים?" אני שואל בחוסר אמונה והיא עונה לי שבודאי. אם כך, משהו כנראה אצלי לא תקין, או במשרד.
שטחתי את טיעוני במשרד גם הוספתי ונימקתי, שהעיר איננה כרך עתיר מרכולים, שמחזיקים את הצרכן שבוי בכיסם כנהוג במדינת היהודים. ציטטתי גם תנא דמסייע מאשתי, אבל ללא הועיל. נינזפתי ונדרשתי לפטר את העובד כיד המשילות, שעדיין שררה במחוזנו ושלא יהווה דוגמא לאחרים. זכרתי, שגם המנהל המקומי הגניב רמיזה שהאיש עצמאי מדי, דהיינו, נעוץ כקוץ בסגנון הנהול האבסולוטי שאין בלתו במרחב המקומי. יתכן אפילו, ששמץ מדעתו הוסלק לממונה עלי מבלי ידיעתי. עכשיו הוטחו גם כלפי רמיזות לא דקות, ונראה שהמתירנות שלי מערערת את מעמדי ועוד תביא למפלתי. אבל עיניכם הרואות, עדיין אני והוא ממשיכים בשגרת עבודתנו שנה ושנתיים אחר כך באין מפריע.
תגיד להם אני אומר שבוע אח"כ לעובד שמנקה על השולחן את נשקו לאחר שסיים לרשום את הנתונים מהשוק. תגיד למעסיקים שלך שיגידו למעסיקים שלי שלא יהיו נקדנים.
אז אם שואלים, לזכותי נזקף ההיגד, שפקיד מדינה הוא מסמר בלי ראש. לגביו פירש לי פקיד מנגנון, המוכר במתק לשונו: "אותך יפטרו לפני שמפטרים אותו".
מכאן מובן למה אני חוזר ואומר "טוב לעבוד בעד ארצנו".