ביטחון ..

ביטחון.. מילה קטנה שאומרת כלכך המון.. ואם אין לי אותה? אז אני חייב לחיות עם מועקה בגרון? עם מחשבות מטרידות שלא נותנות לי לישון? ואם אין לך ביטחון, וכולם את זה יודעים.. שומעים, מדברים, ושוב ושוב יורדים. ומה עם אנשים שלא יודעים להתמודד? יימשך ויימשך עד שירצו להתאבד? אני לא בא להעביר מסר חדש.. אלא רק לחדד. שעם כמה שזה עושה לכם טוב.. זה פשוט לא עובד!
מזה עוזר לכם? עושה לכם את היום? זהו קניתם לעצמכם בחברה את המקום.. עכשיו אתם מקובלים וכולם אתכם אוהבים.. אבל אני? לי הרסתם את החיים! לי אין כבר חברים, בטח שלא תומכים.. ואין מה לדבר בכלל על אוהבים. מה עם המקום שלי בעולם? לא מגיע לי אותו גם? אז מה אם אני לא יפה מוצלח או כלכך חכם? לא מגיעים לי חיים מאושרים? ואם לא מאושרים אז לפחות רגילים? בלי כל רגע את החיוך להעלים.. למחוק אותו מהפנים.. מפחד! פוחד לחייך וגם לצחוק ואם מישהו רואה אותי, אפילו מרחוק. ישר נכנס לשוק.. מתרחק בלי לחשוב יותר מדי כי הוא ידע שברגע שיראו אותו איתי ישר יגידו לו ביי.. ואם לא אז לא יפסיקו לצחוק עליו ובטח שעליי.. כאילו אני איזו מחלה או פגע, לא רוצה לחיות יותר אפילו לרגע. לא עכשיו ולא אף פעם.. אין לי כבר טעם, שכחתי מה זה מתוק לדבר עם אנשים זה סתם לטחון עוד רוק.. כי להשתנות? זה לעולם לא ישתנה אבל את האמת שעל זה אני כבר לא בונה.. ההורים שוב שואלים מה קרה ואני כבר לא עונה.. המכתב הזה נועד: בשביל משהו אחד. לנסות לשפר כי אני? אני כבר לא יכול יותר, לא מסוגל להתגבר עוד יום ועוד יום עובר.. ולכן.. אני פשוט מוותר. עכשיו.. זה הרגע האחרון שאני יוצא מהמקלחת ועוזב את הסבון, סוף סוף עשיתי החלטה.. ולפחות עכשיו אין בי שום חרטה לא מבקש סליחה ולא מתנצל גם ככה אף אחד לא יתאבל.. אני זוכר שפעם הייתי יושב ומדמיין איך כולם ישמעו אותי שר.. אבל היום אני כבר לא מאושר.. ועכשיו אני יודע שהעולם הוא מר.. שהגורל אכזר.. שלא חשוב לי שום דבר, ושהכל נגמר.. חלומות יקרים נמאסתם עליי.. עולם יקר ומשפחה אהובה.. ביי..