בחירה אחת

לעתים נדמה שכל חיינו תלויים בבחירות שאנו מבצעים, אפילו סתם הבחירות הרגילות של היום-יום.
אפשר לקחת סתם לדוגמה, יום שבו אתה יכול לבחור בין האם להבריז מהלימודים או לא. הנוער הנוכחי של היום ישמח לוותר על עוד יום לימודים משעמם ומייגע, שכל הזמן מחכים שהוא רק יסתיים ואפשר יהיה לפרוש למחשב, לאייפון, ולכל דבר אחר- רק לא ללמוד. אבל אם חושבים על זה, מה באמת יש כבר להפסיד, ומה ייצא מזה? מצד אחד אתה יכול להבריז, ולוותר על העשרה שרק תקדם אותך, אבל אתה בכל זאת תעשה דברים מהנים שאחריהם לא תתחרט במיוחד על שהפסדת יום לימודים תמים. מנגד אתה יכול ללכת ללמוד, ואז אתה רק תדע יותר מהאחרים ויהיה לך קל יותר בהמשך. אבל מה אם לא תבין משהו? המורה להעשרה מצפה להבנה מידית, והיא לא עוצרת על כל אי-הבנה קטנה. ואי ההבנה הזו יכולה להוביל לכך שלא תבין כלום בסוף שעות הלימוד, וזה יתברר כסתם בזבוז של זמן, הרי שהיא לא תלמד את זה גם מחר את התלמידים הרבים שבחרו לא להגיע לבית הספר.
ולמה אני תוהה עכשיו על הבחירות של חיינו? טוב, זה בגלל שהמורה לספרות שאלה אותנו את השאלה הבאה: "אילו הייתם צריכים לבחור בין הצלת העולם כולו לבין הצלת בני המשפחה שלכם, במה הייתם בוחרים?" וביקשה שנחזיר לה כל אחד תשובה בפרטיות מחר על הבוקר בשיעור הראשון. חלק מהתלמידים צעקו, "העולם!", אחרים אמרו שהם לא מוכנים לוותר על המשפחה שלהם בשביל אנשים שהם לא מכירים בכלל, וחלק סתם שתקו והרהרו. אני שתקתי. ועכשיו אני ממשיך להרהר.
המחשבה על איבוד בני המשפחה שלי גורמת לבטן שלי להתכווץ. איך אפשר לוותר במודע על מי שגדלת איתם, שרבת איתם כי הם שברו לך צעצוע מטופש, שצחקת איתם בערבים וריכלת איתם על מתמודדים מתכניות הריאליטי הטיפשיות?
אבל איך אפשר להיות גם כל כך אנוכי ולבחור באנשים החשובים לך ביותר מאשר בשאר האנושות? מה האנושות עשתה שמגיע לה להיכחד?
בשאלות כאלה אני מבין, שאין תשובה אחת נכונה. אלא רק שתי תשובות לא נכונות. לכל תשובה יש יתרון גדול וחיסרון עוד יותר ענק, ובסופו של דבר צריך לבחור באפשרות הנכונה ביותר.. לכולם. בדברים כאלה צריך לחשוב על הכלל, לא רק על עצמך ועל מה שאתה מרגיש. בגלל זה העולם.. קשה לי להגיד את זה, אבל בגלל זה צריך להציל את העולם ולא את המשפחה שלך. אני קורא הרבה ספרים, וכל פעם שהדמות הייתה נתונה להתלבטות לא בדיוק חששתי, כי ידעתי שהיא בסוף תבחר בדבר הנכון ביותר ותחייה חיים מאושרים. כמעט. אבל אף פעם לא באמת חשבתי לעומק מה היא מרגישה. האם הדמויות באמת חשות בלחץ העצום שאני חש? הדמויות הללו אנושיות לחלוטין, כמוני. יש להן פגמים ומגרעות וגם יתרונות רבים. אבל הם חיים בתוך סיפור, בדמיון בלבד, ואנחנו בעולם האמיתי. האם באמת אקלע לסיטואציה קשה שכזו, או שזו סתם שאלה למחשבה?
כי אם כן, אז המורה הזו רוצה לענות אותנו במחשבות מטורפות ולא מציאותיות. ואם האפשרות האחרת היא הנכונה, אני מעדיף בהחלט להימנע מכך.
זה גורם לי להבין שכל בחירה עלולה להוביל לטעות הרסנית, בחירה אחת יכולה לשבור אותך ולהרוס אותך. ולכן, לא משנה במה תבחר, לכל דבר יש צדדים חיוביים וגם פחות טובים. וצריך לדעת לשמור על ראש פתוח כדי להצליח לשמור על החיים במסלולם ולדעת מתי הבחירה שאתה בוחר היא הנכונה ביותר.