בחזרה לפשטות

עבור מה אנחנו חיים?
בטח לכל אחד יש את הלמה ואת האיך שלו.
לי אין עדיין למה ואין איך.
ונדמה שכעת אני מחפשת את הסיבה והמשמעות.
האם הסיפוק בחיי יגיע ממכשירי טכנולוגיה חדשים?
מהתחדשות הבלתי פוסקת של דברים חומריים?
של חיים של אחרים דרך סטורי וסדרות מרגשות?
למה ואיך?
הייתה דרך שעליה חשבתי, הכתיבה, להיות סופרת, להיות מצליחה,
ומנגד מהנדסת, הרי כבר שכרתי דירה, אני עושה הכל בשביל להתקבל ללימודים וכעת מחכה לתשובות של המבחן האחרון שעליי לעבור בשביל להתקבל סופית, ואני אומרת לעצמי, יודעת, הרי כבר החלטתי שגם אם לא אתקבל עכשיו, אגש למבחן בעוד שלושה חודשים ואעבור, אתחיל את הלימודים במשך ארבע שנים ואין לי מושג אילו חיים צפויים לי במשך הארבע שנים האלה, האם זה יהיה התמרון המושלם לאחת כמוני? שכמעט וברירת מחדל שלה היא להתבודד? הרי אני אוהבת להיות לבד ולא בגלל שאני מצליחה להעסיק את עצמי, אלא בגלל שלבד אני אוהבת לעשות הכול, לראות סדרות, לבכות, לשמוח, לחלום, לפנטז, לא לחיות בעצם.
למה חשבתי שאייפד ואייפון חדשים ידגדגו לי במשהו?
אלפי השקלים שהוצאתי לא תרמו עבור הנפש שלי, כן המוזיקה יותר טובה, אך לא מעבר.
ואולי, זה מספיק.
אבל זה גרם לי לחשוב, על זה אני עובדת כל כך קשה?
עבור זה אני חייה?
אלה החיים שלי?
אני רוצה להיות חופשיה.
ראיתי בסדרה מסוימת שלהיות חופשי אומר לדעת ללכת אחר הבחירות שלך, האם אני עושה זאת?
כן אני עושה זאת, אבל הבחירות שלי כנראה עדיין לא מספיק נאמנות לי.
אני לא נאמנה לעצמי.
אני לא באמת מגשימה את עצמי.
אני לא באמת אוהבת
אני לא באמת שלמה
אני לא באמת אני
אני לא אני
כבר תקופה מחורבנת.
מארק אליהו בשיר JOURNEY נראה כל כך שליו, שלם, חופשי.
נשבר עם האקורדים, עם המנגינה, מרגיש את המילים שלו, זועק את הרגשות שלו, חי עם הבחירות שלו, עם העצב ונראה שהוא מפויס עם החיים.
בצורה נפלאה.
עיניו עצומות, ראשו מטלטל הנה והנה, אצבעותיו פורטות על המיתרים, הוא יוצר את המנגינה.
כל חיי אני חושבת שידעתי את זה, שאני לא רוצה להיות חומרית, וכעת יותר מתמיד אני מרגישה שחטאתי, שלא הייתי מספיק ענווה.
הפשטות נגזלת וזאת הרגשה נוראית עבורי.
כי עבורי פשטות מסמלת שמחה.
כי אני יודעת שלא אמצא דבר בחיי עושר ריקים וחומריים, לא למי שהדרך סבוכה, ואינה ברורה.
אני לא רוצה להיות עשירה,
אני רוצה להיות פשוט שלמה.
להרגיש מלאה
כעת אני מרגישה ריקנות משונה שאין לי מושג למה היא,
מה יכול למלא אותה?
אני מקשיבה למוזיקה, למנגינות, למילים העמוקות,
והן כמו חולפות על תחושת הריקנות, מדגדגות אותה, גורמות לי לחייך ומבפנים ליפול אל תוך התהום של עצמי.
מחפשת תשובות ולא מוצאת.
אני חושבת על השיר "רחוק מהעולם" (Dünyadan Uzak)
נאמר שם: "ישנה דרך, אבל היא מלאה בתחבולות"
יש דרך, אבל אסור לחזור כאשר בוחרים בה.
קרוב לים, אך רחוק מהעולם.
בוא נוותר, אבל בלי להאיץ בכך.
את הנבונה, אני האיש העייף.
בואי נמצא מקום, רחוק מהעולם.
הינה ענינו נישאות לשמיים גבוה אל הכוכבים,
החיים חולפים פרק אחר פרק,
שבענו כבר אז הרשי לי,
נמצא מקום, רחוק מהעולם.
לא יכולתי, היו לי כל כך הרבה דברים לעשות, הם לא סיפקו אותי וגרמו לי לתחושת אשמה
הצילי אותי מהעיר הזאת
בואי נמצא מקום, רחוק מהעולם"

זה שיר שעבורי מסמל תקווה לגאולה מהעולם החומרי הזה כסוד לאושר אמיתי.
לאושר שלי.
בוא נוותר על הכל, בלי להאיץ בדברים, נכון התבונה אומרת לנו להמשיך, כי זה העולם, אבל אני כבר בן אדם שעייף כל כך.
כעת החלום שלי, הוא מקום אחר, הרחק מהעולם.
הרי החיים חולפים פרק אחר פרק ועדיין לא שבענו מהם באמת.
אני עדיין לא שבעתי מהם ואני אצטרך לחפש את המקום שלי, הקרוב לים אך הרחוק מהעולם.
הים שמסמל עבורי את התגלות החיים והמוות, הגלים נמשים אל החוף וחוזרים אל מקורותיהם וכך חוזר חלילה.
הצליל שהם משמיעים, השירה העמוקה, המילים להן לא נוצרה שפה, ולמנגינת העצב שהולחנו מיליוני שירים, אני מאמינה בתוך תוכי שאי שם בין הגלים, משהו בתדרים שנקלטים לנו באוזניים, בנהימות השקטות האלה שהם משמיעים, שם מסתתרת משמעות החיים.
אם אי פעם תשב אל מול הים, בדממה, בשתיקה, עירום ממחשבות, עירום מכל העולם הזה, ריק וכנה מבפנים, הוא יצליח למלא אותך, אני מבטיחה. המנגינה שהגלים מפיקים היא תמידית, לא נפסקת אף פעם, אשליה שכך כמו החיים גם הם נמשכים לעולמי עולמים, ואולי זה למה הים תמיד מפחיד אותי על אף היופי העצום שלו, הים הוא בן אלמוות.
הרטט הזה שנמצא בעומקו מסמל את הרגע השברירי שבין החיים למוות, הים מכיל אותו, חי ובוקע מתוכו.
לכן הוא כה עוצמתי, חסר רחמים.
כעת הבנתי למה השיר KÜL הוא כל כך עוצמתי מבחינתי, הוא מזכיר לי את הים, הים הוא המנגינה העילאית שמארק אליהו הלחין וקולו של קאם אדריאן הוא האדם הפשוט, אנחנו עצמנו, אשר נחבטים בחיים, מתייסרים, נשרפים עד אפר…מגיעים אל הים, אל הגלים שלוקחים אותנו בנשימותיהם החדות, העמוקות, האפלות, אך בו בעת בהירות וצלולות כמו יום קיצי נפלא.
הזמר נשמע כאילו הוא מפרק חלקים מנשמתו, חלק אחר חלק ומתמסר אל הגלים, מוסר אותם לים וצועק, מתענה.
אני לא כמו קאם, שכואב את נשמתו ומשליך הכל אל הים בתקווה לטיפת גאולה, איני כואבת.
אני פשוט ריקה.
מתריסה בעולם כמו "רחוק מהעולם" ומתמלאת בכל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות.
קודם כל,
להתנתק מהניידים, להתמסר למוזיקה.
ללמוד לנגן בגיטרה.
לשיר בטורקית, זה כל כך מהנה, אושר צרוף בחיי.
להתמסר לכתיבה,
לחלום כל עוד אני יכולה, לפנטז כל החיים.
כי זאת התקווה שלי.
זאת התקווה שלי.
לא לדאוג בגלל שטויות חסרות משמעות ודברים חומריים חסרי ערך.
לחוויות שלי יש ערך, לחיוכים שלי יש ערך, לשמחה יש ערך, לאושר יש ערך.
לרגעים בהם אני רואה את הכלבים שלי רצים יש ערך, את החיות חיות לכך יש ערך, את השמש זורחת ושוקעת, את החושך ואת האור, את המוזיקה שמצליחה להישמע באוזניי, להיכנס אליי פנימה.
לפקיחת העיניים שלי בכל יום.
לא איחלתי לעצמי דבר עבור שנת גיל 21.
ואני מאחלת לעצמי מקום קרוב לים, רחוק מהעולם.
בחזרה לפשטות.