“בחזרה למציאות הרגילה”

"כמה עולה נסיעה?" היא שואלת את נהג האוטבוס,
משלמת כמה שקלים וחוזרת על אותו הדפוס.
מחברת את עצמה בין רגע לעולם הדימיון,
עולם ששם אין שום היגיון .
לוקחת אוזניות ובוחרת עולם,
שבעצם זה השיר שמסמל כל עולם ועולם.
אנשים עולים, אנשים מדברים,
הנהג משתגע מהרעש של הנערים.
פקקי התנועה היום עמוסים,
כל האנשים באוטבוס כועסים.
אך היא שמחה ומאושרת בליבה,
כי יהיה לה עוד זמן להישאר בעולמה.
"סליחה, אפשר לשבת?", הוא שואל את הנערה, ופתאום שב לב שהיא כלל לא מקשיבה.
"מה? סליחה לא שמעתי"
היא עונה כאילו התעוררה משינה,
אך יש בזה משהו כי אכן התעוררה למציאות הרגילה.
"שאלתי אם אפשר לשבת" הוא מסביר,
והיא "בוודאי" עונה לו בחיוך זעיר.
האוזניות חזרו למקום אך לפתע מוחה לא מצליח לזכור, לפתע הדימיונות קפאו להם דום.
"הייתי בעולם כה מושלם כמה חבל,
האיך עכשיו אוכל להתרכז שוב?!"
היא מתיחה בליבה.
האדם הזר לפתע עונה כאילו שמע את מחשבות ליבה,
"אין כבר מה להתרכז חמודה,
הגיע התחנה שלך לרדת בחזרה למציאות הרגילה".