בחורה להטענה

היא התיישבה מול המחברת שלה, כמו בכל סוף יום מתיש; חזרה מהעבודה המתישה שלה הישר אל ביתה, בו נכחו כל בני המשפחה המורחבת. היא שכחה לגמרי שהיום זה היום בו כולם צריכים להגיע אליהם. אך שום דבר לא יגרום לה לוותר על השעה המיוחדת שלה.
לקח זמן עד שהיא הבחינה בילדון הבלונדיני הקטן שהתיישב על השידה לצד ראשה שהיה כמעט שעון לחלוטין על השולחן. "מה את עושה?" הוא הביט בה בתמיהה קלה.
"כותבת." היא השיבה לו בחצי חיוך, לא מניחה לו להפריע לה.
"למי את כותבת?" הילד הקטן נותר עיקש ובדעתו. היא הסיטה את מבטה בעצבים מהמחברת והשיבה לו בקול חד ונקי, "לאף אחד, רק לעצמי."
הילדון הקטן, שהיה בן דודתה שהגיעו מרחוק הביט בה במבט המום כמעט. "מה? למה את כותבת רק לעצמך?"
היא הניחה את העט לצד המחברת בצורה אנכית ומסודרת. "אני כותבת סיפורים." היא הסבירה לו בעדינות שמוקדשת אך ורק לילדים בני שש. על אף העובדה שהם היו בקטגוריית הדברים שהיא סולדת מהם הכי הרבה.
"ולא משחקת?" הוא הצר את עיניו קלות, מנסה לעכל את פירוש הדברים שנאמרו לו בשיחה הקצרה. חיוך קל נפרש על פניה, "זה המשחק שלי."
"את משחקת בלכתוב סיפורים? ואת יכולה לעשות את זה ממש כל היום?"
"נכון" היא הנהנה בחיוך.
"בלי לזוז? ואת יכולה גם לא לישון? זה נותן לך כוח וחיים?" הילדון הבלונדיני הקטן הטה את ראשו.
"נכון." לשמע המילה הזאת, הילדון קיפץ ומחא בכפיו.
"אז לכתוב סיפורים זה כאילו את מטעינה את האייפון שלך רק שאת מטעינה אותך!" הוא הנהן באושר וגרם לה לצחוק, זה היה צחוק שלא יצא ממנה בדרך כלל. היא הנהנה אליו בחיוך גדול, מודעת לכך שיושב מולה ילד המאה העשרים ואחת, שמגיל שנה ראה אייפונים ולא שיחק קלאס מעולם. "משהו כזה."
הילדון הקטן היווה את פניו ומלמל משהו חלוש, קיפץ מהשידה והביט בה.
"אהה, הבנתי. אני לא רוצה לכתוב סיפורים. אני לא רוצה שיטעינו אותי"