בחוץ

התחיל החופש, המון זמן פנוי לבזבז.
מנסה להיאחז בחברים – הבטחתי לעצמי שאתאמץ לצאת מהבית כמה שיותר.
שלושה ימים בבית בלי לצאת גורמים לי להרגיש רע, ולא בגלל שמשעמם בבית,
אלא בגלל שהיציאות מוכיחות לי שאני לא לבד.
וכשאני לא יוצאת זה מרגיש לי לבד.
הסנאפצ'ט והאינסטגרם גורמים לי להרגיש עוד יותר לבד.
לשבת בבית ולראות את החברים עושים חיים, בלעדיי. אני מרגישה בחוץ, לא רצויה ולא קשורה.
זה לא שלא קובעים, קובעים, אבל כולם ביחד.
ולפעמים גם שאני עם כולם אני עדיין מרגישה לבד.
יוזמת פגישות אבל מסרבים. תירוצים על גבי תירוצים. לפחות כך זה מרגיש.
רחוק מהעין רחוק מהלב. אבל היום הכל מגיע לעין בשניות ספורות ובסופו של דבר חודר ללב.
תמיד לרצות להיות בפנים.
אולי פגישה אחת בה אני לא נמצאת יכולה להשפיע על חיי החברה שלי?
אולי בפגישה הזו קרה משהו חשוב שיגבש את כולן ואני נשארתי בחוץ, שוב?
אולי הם הכירו בפגישה הזו חברים חדשים ולא רוצים בי יותר?
אולי ואולי ואולי.
והספק הזה מכביד על הלב.
הרבה חברים טובים אבל אף אחד לא הכי טוב שלך, ואת לא הכי טובה של אף אחד.
כולם מתקדמים ונתקעתי, מתי גם אני אתקדם?
מתבגרים, מכירים, צוחקים. מחכה שישתפו אבל הם עסוקים בעצמם ואני, הלא קשורה, לא רוצה להידחף.
"להידחף", מזה זה בעצם? הקול בראש שאומר – לא צרפו אותך, ויש סיבה לזה, כנראה לא רצו אותך שם. הקול הזה יכול לחסוך ממך כאב, אך גם למנוע ממך להתפתח.
מה עושים במצב כזה שהבושה מכרסמת? כשה"אולי" וה"מה אם" לא מרפים? מונעים כל כך הרבה דברים.
וכולם ממשיכים ללכת ואתה נשאר במקום, מאחורי חומה דמיונית של מילים וספקות.
ואתה לבד.