בולמיה/אנורקסיה מחלה אין לה סוף-חלק א'

אני לא רזה, לא מאוד שמנה. אני לא יפה, השומנים שלי מכערים אותי. אני צריכה להיפטר ממהם ולהייות רזה, אני רוצה להיות יפה. אני יגיע למידות הנכונות ואני יהיה יפה. אף אחד לא יודע עלי כלום, אני מכוסה בשכבות של צביעות. תמיד י תירוץ למה לא לאכול. למה לרוץ לשרותים ולהקיא. אני אנורקסית. אני מודעת. אבל לא אכפת לי כי אני עדיין לא רזה. כשאני יהיה רזה מספיק, אני יוכל, וגם אז במידה, בשביל לא להייות ביזרה שמנה. אני מיה בבואיתי שנשקפת במראה. שערי השחור נושר ברכות על כתפי, עניי התכולות מזגזגות מהבטן אל הרגלים. אני חייבת להיפטר מהשומנים!! אני רוכנת אל השרותים ודוחפת אצבעות אל גרוני, אני מקיאה. ההרגשה קצת חמוצה, אבל אני יודעת שכשיו אני יהיה יותר יפה. אני קמה ושוטפת פנים, שותה, ומעבירה את הטעם המר. אני נעמדת מורידה את המים, ויוצאת מהמקלחת. אני נגשת לחדרי ונשכבת על מטתי, אני מרגישה את הלחם שאכלתי היום בבטני. לא הייתי צריכה לאכול פחמימה. אני מרגעשה איך עפפי נעצמות ונותנת לכהות חושים לעטוף אותי.
עוד יום של כאב מעיר אותי. עוד יום של להסתקל במראה ולכאוב. אני מסרקת את שערי, ואוספת אותו בזנב סוס. אני מתלבשת בתלבושת האחידה. החצאית קצת גדולה עלי, הגומי התקלקל. מחשבה טיפשית מצדדת למוחי שהרזתי. אני מחייכת בריפיות לדמותי בבמראה ושמה סיכת ביטחון לחצאית. אני יוצאת לבית ספר.

שבועיים עברו, אני חלשה, אבל מחייכת. ילדים מצביעים עלי וממלמלות משהוא על אנורקסיה, בולמיה. התחושה של הרעב עזבה אותי, אין לי כח, כי אני סרת אנרגיה. אבל אני משתדלת לחייך. שחור.

הכל לבן, אני על מיטה מחוברת לאינפוזיה. "לא" אני זועקת ומנסה למשוך את החוטים. הסבל שעברתי לא היה לחינם. אני לא י ד מין עכשיו הכל בחזרה. ליטוף על גבי, אימי. "דייי!!!" אני זועקת. "נמאס לי כבר להיות השמנה של בשיכבה!! נמאס לי להייות המכוערת שאף אחד לא מתחיל איתה כי היא נפוחה מדי. נמאס לי להסתקל מהצד על כל הבנות היפות" אני נחנקת ומרגישה רטיבות על הלחי שלי, רק אחר כך אני מבינה שאלו דמעות. אני מנגבת אותם וממשיכה. "אני לא רזה, ונמאס לי לא לשמוע הערות חיוביות. נמאס לי מהחיים הרעים שיש לי… ועד שיש לי משהוא טוב את הורסת לי." אני מרימה את ידי ורואה את אימי מבעד לטישתוש הדמעות. אני מנגבת את עניי. עיינה של אימי בורקות מדמעות שלא זלגו. אני רוצה לחבק אותה אך באותו רגע לדחות אותה.