בובה

אנחנו לא ילדים יותר.
אתה לא אותו נער לבוש בשחור,
אני נערה שחיוכה נעלם.
אמרת שהידיים שלי המשיכו להיות חמימות.
בך לא רציתי לגעת,
אבל ללא רצוני, הרגשתי את קורך.
שלחתי לך אהבה,
החזרת לי מגע.
את הבתולים נתתי לך,
ושברת לי את הלב.
לחתיכות קטנות,
מיקרוסקופיות.

אותו אדם אני לא. אנשים חושבים שאני קטנונית. אני נראית כמו מפונקת, שמתלוננת על חייה כי אבא לא נתן לה כסף לקניות.
כשהייתי מספרת על איך שברת לי את הלב. אנשים היו אומרים בקלות, 'תתגברי.'
עלייך התגברתי. אני שונאת אותך. מכל לבי. אבל הטראומה והצלקת נשארה לי עמוק בלב.
הכאב הגדול ביותר שלי, הייתה ההרגשה הנוראית, שאת הבתולים המיוחדים שלי איבדתי לסטוציונר. אחד שהשתמש וזרק. כמו בובה קטנה, שיחקת בי עד שלא עניינתי אותך יותר. עד שייחודי עבר ולא רציתי לשכוב יותר.
אתמול ניסית לגעת בי שוב. אחרי שנה שלא דיברנו. ההלם הכה בי, ולרגע שכחתי כל מה שהשתנה בי השנה הזאת ונתתי לך להמשיך לגעת. לא התנגדתי וקפאתי במקום.
ועוד צלקת השארת בגופי. כשקפאתי וכשהרגשתי את ידייך הקרות נוגעות בי הרגשתי פצע שנפתח כרגע בעורי. הכאב העיר אותי. העפתי אותך ממני וברחתי מהמקום.
נשארה לי עוד צלקת לאוסף. הפעם קטנה יותר מפעם.
הלוואי שהייתי יכולה להראות לך ולחברייך, האלה שחושבים שאני מפונקת ודיכאונית על "שטויות" את אוסף צלקותיי.
אנחנו לא ילדים יותר.
אני הנערה הלבושה בשחור,
ואתה זה שחיוכו חזר.