בואה של נחמה.

תקיאי ותכתבי הכל.

תכתבי ותכתבי. תוציאי הכל. את כל ההברקות שלך. כל המחשבות.

תשמחי. תהני מזה. תנצלי את כל השמחה. אל תשמרי אותה למחר. תתמלאי בה בכל הכוח.

תכתבי הכל.

תני כל מילה. כל שורה. תמצי כל השראה. תשתפכי ותגדשי. כמו שלא היית כבר הרבה זמן.

זוכרת את השורות הריקות האלה?

את באיזה חור בצפון והמחברת חיוורת.

העט בידיים, אך לא ברור מי נמצא בהן.

לא יכולת לכתוב כלום. לא הצלחת. לא יצא קול. שום סאונד.

כל כך עמוקה הייתה ההדחקה. אטמת עצמך חזק עם שעם.

את אומרת שנגמרת מזמן, אבל אני אומרת שלא.

אני מביטה בך וכל כך אוהבת. ולא מבינה איך את לפעמים לא מצליחה לראות. כמה גדלת.

המילים הללו זו ההוכחה. שצף קצף. כמה זמן לא בעבע בך משהו.

משהו מתחיל לחיות קצת. משהו מתחיל לזוז. וודאי החל לנוע כבר מזמן.

ובדיוק כמו עץ הבמבוק הסיני, יגיע הזמן שלך אהובה. את תזנקי ותצמחי ותגיעי גבהים שבכלל לא חלמת.

ואת תסתכלי עליי בתמיהה.

ואני אזכיר לך באיזה מקומות חשוכים ואפלים הצמחת שורשים.

ואני אביט בך ואחייך. אביט בך ואשמח.

כל ימיך הקשים, בישרו על בואה של נחמה.