בדרך

האם אפשר להודות? האם אפשר להודות שאני מתגלגלת היישר לתהום? שמה דגש על המהירות אבל לא על הכיוון. סומכת על הרוח ועל האדרנלין שיקחו אותי לפסגה. לאוויר הצלול והטוב שלהאנשים הרקובים בתחתית אפילו אין את הזכות לחלום עליו. אמרו לי שמותר לחלום. אמרו לי שחלום מוביל למציאות ואני מתאמצת כל כך שמהעייפות לא רואה בעיינים. מטשטשת ואין בסביבה משקפיים. דוחפת ודוחסת עוד חבטה בכל נשימה. הבטן מתפוצצת או לפחות קרובה לזה. מאגרים שלמים גידלתי פה, גוף קטן של נערה. מזיינים אותי מבחירה. זה דווקא משחרר ואז מכאיב. שוב בלי קונדום. שוב אתחפר האם החודש יגדל בי דופק? האם אצטרך לגדוע אותו. מה שיהפוך בקרוב חלק ממני. בהתחלה פיזית ואז בהמשך גם רוחנית. רגשית. לא בקטע של העצמה נשית. אני רוצה ילד. אני רוצה אותו ממך. אתה מהסס. אני יכולה להבין אותך. אתה ילד בעצמך. אני גם. וטעויות עושים זה חלק מהחיים אבל די לחשוב שאנחנו מבוגרים. מחליטים. אז נתנו לנו נשק ואמרו "צאו לשטחים" אז טפחו על השכם ואמרו "קחו אחריות" תשבעו ותאמינו בשירת הרעות. אח לאח. אפילו יותר אם אפשר. אני אוהבת אותך. והמסלול לתהום לא נגמר. התחתית בתחתית ואני כרגע קרה ומבולבלת. ונגמרו לי המילים אם כי עשינו כבר יותר מידי מעשים ואני מעמיסה על עצמי עוד ועוד פירושים. משמעויות לקשר שלנו. ללימודים. לעבודה. לצבא. לחברים. למשפחה. אז איפה נשאר לי הכוח לטפס לפסגה?