בדרך לבית הספר

היום בבוקר, החלטתי לנסות דרך אותה לא ניסיתי אי פעם, היות ומתחילת השנה עברה ניקוי וובנייה מחודשת, הביד רוטש, נוקה, והורד. ותקופת זמן מסויימת לא היה דבר פרט לעובדים ערבים שמעשנים חשיש , טרקטורים שצפרו לילדות קטנות שאניעל רוצות להגיע לבית הספר לפני השעה תשע וחצי, והמון המון אדמה ובוץ, הגשמים הרסו את כול מה שהם עדו עליו (סנטימטר בחודש ביערך) כן שהייתי צריכה לעשות עיקוף בכו פעם ולפגוש ילדים מבית הספר "יזרעליה". ילדים, שלומדים בבית הספר השכן לביתי. בית הספר שלי אישית בצד השני של חיפה. אבל זה לא משנה.
אז ככה זה מתחיל.
נאנחתי כשעברתי את הטרקטורים המאיימים. הסכלתי קדימה. מראה האספלט, המדרכה והכביש החדש, שאף אחד עוד לא נסע בו, העביר בי צמרמורת, והרגשתי שאני פשוט חייבת ללכת עליו, לראות מה זה סוף סוך כביש בלי בורות ועוד כול מיני מכשולים שמטביעים את האוטו שלך בבוץ בלילה. הכביש נראה נוצץ ויפה יותר מתמיד. המדרכה הייתה בגוון אפור ובהיר יותר, בצידייה, קרוב יותר אל הכביש, שתלו עצים בבורות אדמה, בגודרו באבנים עגלותולבנות. הרגשתי שעוד רגע אני עוברת דרך שער בילתי נראה לחו"ל, ובמקום להגיע לאוטו של אימא של גאיה, אני אגיע לשדה התעופה "שארל דה גול" בצרפת.
את הרגע מהושלם הזה, שבו חייכתי חיוך זחוח, והרגשתי איך גבותיי מתרוממות בווית מושלמת כלפיי מעלה בהפתעה גמורה, את הרגע הזו, כיבו והפסיקו שניי ילדים מעצבנים. שניהם גדולים ממני בשנה, בכיתה ז'. האחד מהם בעירוני ה', בכיתה טכניונית, אבל הוא מיטומטם, והשני בעירוני ג', בית הספר הכי גרוע לטעמי בחיפה. שניםה נעמדו מולי. לבושים בגופיות ומכננסי טרנינג, ונועצים בי מבט מופתע ומבויים.
"מה יש?" שאלתי בעצבנות "אני צריכה להגיע להמשך הרחוב אוקיי? זה שאתה" הצבעתי על הנמוך מביניהם, "גר איתי בבניין, קומה מעליי, ולעזאזל, אתה ואח שלך לא נותנים לי לישון, לא אומר שעכשיו אתה יכול, חתיכת עוג, לבקש ממני טובה" נעצתי בו מבט. הוא אפילו לא נרטע אחורה.
"תרגעי" הוא מלמל. השני הנהן במרץ. לרגע הוא אפילו נשמע מפוחד. הילד הנמוך יותר, הוא בלונדיני, שיערו היה וחלק לאחורה בג'ל, פס אדום חצה את ראשו לאורך, גשר שיניי עקום איים ליפול מחויוכו, והוא הי זה שבכיתה הטכניונית. השני היה גבוה יותר, הרבה יותר, שיערו שחור, עייניו ירוקות, ולמען האמת, הוא הי די חתיך. והואו היה איתי בחוג לפני כמה שנים." אני סך הכול רוצה להזהיר אותך!" הוא אמר במים קול דואג ורועד.
"באמת?" הרמתי גבה.
"כן.. כן…" הוא מלמל. והשני, הגבוהה יותרף המשיך להנהן במרץ. "תפסיק אידיוט!" מלמל הילד בעל הפס האדום ודחף את השני ממקומו. השני הפסיק להנהן מיד.
"נו, אז מה אתם רוצים ממני לעזאזל?"
"אננו רוצים להזהיר אותך מהרוח שגרה ברחוב החדש" הבלונדיני הצביע אל עבר המקום הבנוי החדש. ולמרות זאת, הכביש והעצים לא איבדו את זוהרם.
"אהא" אמרתי בלעג, דחפתי אותו ניסיתי ללכת קדימה, אבל הוא וחברו דחפו אותי חזרה.
"אתם תתנו לי ללכת או לא? אני מאחרת" מלמלתי בקוצר רוח.
"טוב, רק שתדעי שיש סכנה ברחוב החדש!" הוא מלמל בפחד מזוייף להפליא.
"מעניין לי תטוסיק החתיך של החברה שלך!" עניתי לו.
"אז תקשיבי לו!" אמר הילד עם השיער השחור, הוא אחז בתיקי והפיל אותו ארצה, הוא אחז במותני ולא נתן לי לזוז. השני חייך. מתחת לגופיה הלבנה לא היה דבר. חייכתי.
"אז… אתן יצאת, בשעה שש וחצי מהבית, בשביל לעצבן אותי אישית?" שאלתי במתיקות. מגעו של הילד בעל השיער השחור,היא מצממר וקר למגע. וחיכו רק אמר שהוא מתענג על כך.
"כן, הוא תמיד יוצא מוקדם בשביל לקדם את פנייך" הוא חייך.
"סתום יא אידיוט!" סינן השני, שיערו הבלונדיני נראה מכוער יותר.
"אז רק שתדעי, אומרים שאיזה מחמוד מת בעבודות הכביש" הוא חייך "ושרוחו עדיין שם, מחפשת את מי לקבור מתחת לכביש החדש." הוא שילב את ידיו על חזהו הצנום. הנדתי בראשי וגיחכתי. לא הייתי מבעותת אפילו טיפונת. ידעתי שזה סתם זיוף, וששני הילדים האלו פשוט חסקי שכל.
"ברור, ברור" מלמלתי "א', תעזוב אותי ילד" בעטי בילד שאחז בתמותניי בכזריות. " וב', אתה סתם מטומטם שעזת צאת נגדי" חייכתי. הילד הראשון התקפל והשני סתם הביט בי בתמיהה.
לקחתי את התיק שלי, פרעתיא ת שיערו של הילד בעל הפס האדום ויצאתי.
למען האמת אין שום אחמד.
זו רק סבתא שצועקת שאנחנו מפריעים לה לישון עם המוסיקה שלנו. לא ידעתי שיש לה אוזני על. כי אני לא שמעתי מוסיקה.
כשהגעתי לבית הספר, גיליתי שהמורה לערבית לא הגיע…. בכלל איז מחמוד.
מיש התחלתי לחשוד.