בדידות

אני זוכר את הלילה בו כתבתי על המיטה בחדרי באוניברסיטה בקיץ ההוא . תחילה ההודאה סירבה לצאת למודעותי, אולם אצבעותיי הקלילות משכו אותה החוצה בכוח. רק אז הצלחתי להירדם. האם זו התקופה הזו בשנה – הימים הארוכים, בהם הצללים מתארכים כנחשים המכישים את הנשמה? האם אלו המבחנים – מהם אני מנסה ככל יכולתי להיות לחוץ, אך לשווא?

אני מרגיש למה איני יכול להירדם – הלוואי שיכולתי שלא:

אני בודד.

מאז ומתמיד חייתי בבדידות: לא הייתי יוזם קשרים ומפגשים. הייתי מעדיף לעשות דברים מועילים יותר: שיעורי בית, או אימונים. דברים שאני אוהב:לקרוא, לנגן או סתם לרוץ את כל הרגשות האלה החוצה.

בבית הספר יצרתי קשרים "על הדרך" – ושם הם נשארו: באותו המשעול אשר חלפתי בו לבלי שוב. בדיעבד אני חושב על קשרים רבים מספור שיכולתי ליצור, והזדמנויות פז שהטלתי הצידה בלי בושה. אולם אני יודע שאז פשוט לא יכולתי לעשות זאת: גם כי עוד אהבתי מישהי, וכנותי לא הייתה מאפשרת לי לעשות משהו הנוגד את רגשותיי. אך גם בגלל שחיי כבר הוקדשו למשפחתי – ובייחוד לאחי הצעיר, עם הלב הענק אך המוח והגוף שכבלו אותו.

אך אז יצאתי למקום זר לי, לעשות דברים שאני לא מאמין בהם. נטשתי את אחי, ורצה הגורל והוא חלה – ועזב אותנו לפני שהספקתי אפילו להיפרד, מלמד אותי במותו שהחיים קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על עשיית דברים שאני לא מאמין בהם ואינם מעניקים לי סיפוק.

וגם שאהבה אמיתית יכולה לשרוד אפילו את המוות, וקשרים אמיתיים לא מתנתקים לעולם – רק משתנים;

לא רציתי להגיע עד לדבר האחרון שמפריע לי;

אני חסר אונים מולו, ואני לא סובל מצבים שאני לא יכול לפתור – לא חשוב כמה אני מתאמץ. מסתבר שממנו התחלתי, רק שהתחמקתי ממנו באלגנטיות, מבלי לדון בגופו של עניין:

אני בודד.

אני מתקומם מיד בכעס על השורה שזה עתה רשמתי: נו באמת, תפסיק לרחם על עצמך! יש לך דברים חשובים יותר להתרכז בהם.

חוץ מזה, זו אשמתך בלבד שזה המצב: אדם שפוי בדעתו היה עושה עם זה משהו כבר.

לא שאני יודע מה –

או איך?

מעולם לא הייתה לי ההזדמנות ללמוד, וגם אם יש לי כוונות טובות – אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בהן.

תירוציי כבר נמאסו אפילו עליי: איני רוצה להפריע לאנשים סתם ולהיות עליהם טורח מציק. איני רוצה הציק לאנשים, או להטריד חלילה. מי שהיה רוצה בחברתי היה כבר וודאי מבקש אותה.
אני נכלם כשמתחוורת לי האירוניה שבדבריי: איך מי שרוצה בחברתי יבקש אותה, אם אני לא מבקש את חברתם של אחרים? מדוע אני מצפה מאחרים לעשות את מה שאיני עושה בעצמי?

כל העמוד וחצי הללו לא קירבו אותי במאומה לפתרון המיוחל: הם רק גרמו לי לראות את המצב כמות שהוא: פעם לא התאמצתי בעבור הדברים שחשובים לי (או שמה הם לא היו חשובים לי מספיק?), היום יש בי את הנכונות לוותר –

ולבחור להילחם על מה ומי שיהיו ותהיינה חשובות לי.

אבל הבעיה היא, שבדידותי כבר הגיע למצב שהיא מונעת ממני לישון, להתרכז, לחשוב – לחיות.

עליי לפתור את הבעיה הזאת – או לכל הפחות להתאמץ לעשות כן.

עליי להחליט: האם אני מוכן לעשות הכל? כל מה שיידרש? להילחם נגד הביישנות והקושי, נגד הדחייה ונגד הטבע המופנם שלי?

לבחור להטיל מחדש את קובייה?

אם כן, ובכן – קדימה! עד כמה שאין לך זמן ונגד כל קושי ומכשול.

אם מסיבות כאלו ואחרות החלטת שלא – אז תפסיק לבכות על כך! אין בכך כל טעם, וזה כבר מתחיל לעצבן.

לילה טוב.