בגלל מי שאני ..

לרגע אין כלום הכול שקט אני לא רוצה לשמוע לא מסתכלת לא רואה אף אחד ממטר אני מנסה לשחזר שוב ושוב את הכול ואז אני יושבת מביטה בעצמי מסתכלת בי מי אני ? ואיכן אני? כאילו כלום לא ישנה כלום לא יעזור רק פעם אחת לשמוע רק פעם אחת להגיד יומיים שאני שבורה חברה טובה מתקשרת אני עייפה אני נאנחת ואומרת .. אוקי היא גומרת ומסיימת .. יום ויום ככה עובר בלי מילים אני שותקת מתאפקת לא לצעוק שאפחד לא ישמע אבל זה יצאה לא משנה מתי ואיך זה יקרה..
אף אחד לא ידע למה אני ככה
ואז פיתום שמגיע מישהו את מרגישה כול כך נאחזת שאת לא רוצה שהוא ילך את לא מפסיקה להרגיש בעננים את מוציא את כול כולך נותנת לו את ליבך ובסוף מקבלת כלום על איזה אפס ששנתיים בזבזת את הזמן שלך ..
אני לרגע מנסה לנפץ את החלום אתה ואז אני מתעוררת ומבינה שזה מציאות אני עוצמת את העיניים ולא רוצה לפתוח אני שומעת את אותם מילים ואני מרגישה שבורה מבפנים ולא משנה מה אחרים יגידו מהצד נכון שאני יכולה לספר אבל אף אחד לא ידע את המצב את הרגש שנוצר
את המילים שהיו ונאמרו…
אז אולי זה באמת לא הזמן ואולי אני עוד השכח אבל אי אפשר לשכוח משהו שאינו נסלח
משהו שנהיה לחלק משגרת החיים ואחרי שנתיים שלמים הוא נעזב יושב בצד ..
אני זוכרת את החברה שהייתה לי שהיא תמיד אמר לי הזמן עובר חולף אנשים מתים נעלמים ורק אהבה מהכול זוכרים.. כול השאר נעלם עם השנים
אני לא רוצה לחזור לעבר אבל זה הוא שתמיד רודף אותי לא משנה לאיפה ולאן שאני לא הלך הוא שם מחכה לי כאילו אני מחפשת אותו בכלל …
אני מתגעגעת.. אני רוצה חיבוק .. אני נשבעת שאני לא יכולה אני לא רוצה שוב לבכות אבל איך אפשר זה לא אמיתי הכול משחק שקר זה החיים זה לא סרט אני לא מבינה איך למרות ששמעתי שכולם עשו את אותה טעות אני אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא יעשה ובסוף אני זאת שנפלתי לאותו חור אני זאת שנפלתי ואני זאת שהקום..
אני יושבת מסתכלת על הכול ואז הדבר היחידי שאני רצה אליו זה הדפים שלי והעיפרון אני יושבת מורידה את הדמעות וכותבת .. ועונה לעצמי יהיה טוב את חזקה
ואז המילים מתבלגנות ואני לא יודעת איפה לעצור .. אני סוגרת ונעלמת לפעמים הייתי רוצה לחזור להיות ילדה זאת שלא מבינה זאת שאין לה מושג מה רוצים מהחיים שלה ואז אני בעצם חוזרת לאותה נקודה שלא שמתי לה בכלל מטרה ..
אני עייפה מלהיות פה מלהיות במקום שאני עכשיו הכול אפור אין כלום לא חברים ולא כלום ואז את שוב נדחקת לצד בלי אפחד רוצה לצועק רק עוד דקה ואז את ממשיכה במשחק אותו משחק שהיית משחקת מעלה חיוך מזויף וחולמת על יום וזמן טוב יותר..
הדמעות מוחקות את הכאב החיוך גורם שוב לחייך אבל שום דבר לא יכול למחוק זיכרון שום דבר ..
ואז אני פותחת את העיניים ורואה שאני לבד מול כולם .. הדמעות .. לא מפסיקות אני לרגע מפסיקה לנשום רוצה רק לצועק שאני כאן רק עם מישהו היה שומע ולא היה אומר לי שאני לא אני הייתי אני..
אז בגללי אני כזאת בגללי אני לא יכולה לרצות בגללי אני מפחדת לאוהב בגללי אני מרגישה כזאת ..
בגלל מי ?
אז אני חוזרת לחדר אחרי כול היום אני לא מסתכלת על אף אחד סוגרת את עצמי ואומרת שוב ושוב שי אני שלא הלכתי בדרך שרציתי אז רגע עם אני טובה והכול טוב אז לא אני זאת שטעיתי ..
לא .. לא טעיתי בדרך שבא הלכתי טעיתי עם האנשים שהייתם הלכתי..
אז הפעם אני לא הסתכל לאחור והמשיך..
לפחות לנסות להיות מי שאני בגללי ..