בא לי לשחק בבוב ספוג

אני בסופר.
עצרתי מול מדף שלם של בובות בוב ספוג ילדותיות בצבעים צעקניים.
היה לי אחד כזה בדיוק כשהייתי בן ארבע.
אני לא יודע למה נעצרתי דווקא פה.
אבל אני לא מצליח לזוז.
יש שקט מחריש.
הוא נקטע מהקול המצלצל של האסימון שנופל אל הרצפה.
אני לעולם לא אחזור לגיל הזה.
הילדות שלי הסתיימה.
היום לא יחזור יותר.
כל יום שעובר הוא יום אחד פחות שאתה תזכה לחיות.
זה נשמע כל כך ברור מאליו כשהמחשבות מסתדרות לכדי מילים.
אני מבזבז ברגע זה את החיים שלי.
אני תמיד מבזבז את החיים.
אני צלי כבש עסיסי.
תחושתי היא צמחונית דעתנית שלא אכלה בשר שנתיים.
היא מכרסמת בי.
מה עשיתי היום עם החיים שלי?
ואתמול?
ובחודש האחרון?
הצמחונית לופתת אותי בשינייה החדות.
שינייה משוייפות מאכילת עדשים.
איך אני מפסיק להאכיל את הצמחונית?
אני מנסה להפסיק לחשוב על זה.
זה רק גורם לי לחשוב על זה יותר.
זה חוק מרפי.
פאק מרפי.
בדרך הביתה אבא אומר שהוא רוצה לבקר בהזדמנות בבית הקברות.
הוא רוצה לנקות את המצבה של סבא וסבתא שכבר התחילה להחליד.
אני לא אומר לו שלא נראה לי שלגופות המרקיבות של סבא וסבתא באמת אכפת.
כמה ימים אחרי אנחנו שם.
הקבר נראה כאילו פעם הוא היה מפואר, אבל עכשיו הוא פשוט נראה מוזנח.
זה כל מה שנשאר מהם.
אם כמובן מתעלמים מזה שהם יצרו את אבא כשהם היו צעירים וחרמנים.
אבא מתחיל לבכות.
אני לא מרגיש כלום.
לפני שאנחנו הולכים, אני משאיר בבית הקברות את בוב ספוג.