בא לי להתכווץ שנית

מתחשק לי להעביר יד על גופי, על ידיי, על רגליי-והם ישר יתקצרו וישילו מעליהם את קליפת ההתבגרות.
מתחשק לי להעביר יד על הקירות, על הרהיטים, על המוחות של האהובים- והם ישר יחזרו אל מוחות העבר, אל מחשבות העבר, וישילו מעליהם את הקליפה של השנים האחרונות.
מתחשק לי לאחוז את הטלוויזיה משני צדיה- ולהפוך אותה מאחת דקיקת גזרה לאחת שמנמנה וכבדה. לאחת עם מסך מעקצץ ומרעיש כשמתקרבים לשמוע מה מקור הבעיה בה הפעם.
מתחשק לי לטפוח על השולחן מזכוכית- והוא יתקמט ויתקמר לבימבה הקטנה שרכבתי עליה כשעוד הייתי ילדונת מכווצת, קטנטונת.
ואז פשוט לשבת לפני ההגה בעל שני הידיות ולהדליק את הטלוויזיה, להעביר אותה לתדר הנכון. התדר שאני מזפזפת אליו מאז שהתבגרתי. מחפשת אותו בנרות.
מתחילה לצפות בתוכניות הילדות שופעות הצבע והמתיקות שמשודרות מתחת לפני פסים שמדי פעם מסך הטלוויזיה מחליף מולי, מנסה להסיח את דעתי.
אבל היא לא מוסחת. אני כבר שם, בפנים, חווה את הילדות והצבעוניות מחדש.
נתקעת בתוך ספירלה ענקית של "דז'ה וו".
לא ראיתי את זה כבר פעם?
כן. כבר ראיתי את זה פעם. נזכרתי בפעם, עוד לפני שהתחלתי לצמוח…
אבל צומחים, לא? ומשלימים.
ואני משלימה גם עם העובדה שעיניי זקוקות למשקפיים מרוב כל הנוסטלגיה שחוויתי. רק לכמה רגעים…ומשם חוזרים וממשיכים הלאה.