באיזשהו שלב.
באיזשהו שלב, את מאבדת את זה.
את כבר לא מרגישה ולא מתרגשת וחיוך ה רק סמל לצחוק מזוייף. את כבר מתרגלת למצב מונוטוני של עוד יציאה. עוד מחליק. עוד איפור. עוד עקבים. עוד חיוך, וקריצה. קצת רמיזות בעיניים.
טאק. הנה הוא, מתקרב לשולחנך. מתיישב. אומר כמה מילים וברגע הבא הפה שלו על שלך. בעוד כמה רגעים שוב תשכבי מעליו. או תחתיו, ספק נהנית ומהנה-ספק מבכה על גורלך.
את מסיימת עם הסאגה. לפעמים מסופקת. לפעמים קצת פחות. ואז את מתלבשת במהירות וחוזרת הביתה. שוטפת את גופך מהריח המוכר. המסגיר. נכנסת למיטך כשהינך נקייה. זו המיטה שלך. זה המקדש שלך. אף בן לעולם לא נכנס לשם.
את לוקחת את הדובון הלבן.. הגדול. הנקי. מחבקת אותו חזק חזק. מזילה לתוכו את דמעותייך הלחות. מנסה להתנשם בשקט. עדין.. זה 4 בבוקר עכשיו. את לא רוצה שמישהו יתעורר.
את קמה למחרת. הכל מונוטוני. שוב חיוך. שוב "ישנתי טוב". שוב שיחות עם בנים אדיוטים. אין אתגר. אין דם שזורם. אין פעילות.
אין מטרה.
אין
כלום.
באיזשהו שלב, את מאבדת את זה.
את מכירה את כולם ויודעת כבר הכל. איך הכל מרגיש ומה הולך לקרות. את הכי חכמה ומנוסה. את הכי מוצלחת
את הכי משעממת.
את הכי משועממת.
מחפשת אתגר.
באיזשהו שלב. זה נמאס לך. את מסננת את כולם ורק רוצה קצת שקט ואז עצובה כשאף אחד לא שולח ומתעניין. את חיה בעולם של שקר. את עייפה. מידי.
וריק לך. ומשום מקום הגרון מתחיל להתפס. ואין.
אין לך מי שיקשיב וישמע ויגיד שיהיה טןב. אין מי שיגרום לך לעצום עיניים ולחייך חיוך עצוב, רטוב. עייף, מותש. אין לך.
והראש כבר מתפוצץ. והדמעות זולגות.
את נכנסת להתקלח. יוצאת כאילו חדשה.
מוצר שבור באריזה יפה.
והולכת לישון.
שם יש אותו.
את הדובון הגדול.
שאיתך תמיד.
הוא.
ואת.
והלבד.
שגם הוא,
בדיוק כמו הדובון.
איתך.
תמיד.
באיזשהו שלב..
את מאבדת את זה..
תגובות (3)
באיזשהו שלב….
וואו!
יש עולם מסביב -את לא מרכז הקיום כמו שצייר מתאר את סביבתו ולא בהכרח את המעיים שלו. כך גם בכתיבה -ברור שאת לא יכולה להתנתק מעצמך אבל תתבונני מסביב זה יעשה אותך בן אדם יותר מענינין ותגלי שיש המון מה לכתוב.