באור הזרקורים – פרק 2

אני מפנה מבט לאחור אל נוף ילדותי , מאז שהייתי ילדה , חלמתי שאני על במות ובהצגות , גם רציתי להיות זמרת פופ. אתם מכירים את המשפט שאומר " מה שיוצא , אני מרוצה!" אז אני לא האמנתי כל כך במשפט הזה עד שהוריי נפרדו כשהייתי קטנה מאוד. כשהתחילה הסדרה שבה הופעתי עד גיל שבע שקוראים לה " קטנטנות" בגרסה המקסיקנית. יש משפט שאומר שעד שאתה לא מבין מה שיש לך , אז אתה מאבד את זה. לקחתי איתי את המשפט לכל מקום חדש שנכנסתי אליו בחיים , זה גרם לי להגיע לתובנות עמוקות שלא ידעתי שהן קיימות בכלל, תובנות האלה גרמו לי להביט בתוכי ולהתנער מכל התכונות הלא טובות הקיימות בי.

ירדתי מהלימוזינה היישר לצילומי הסידרה עד לפגישה שלי עם דולסה בשתיים. " שלום , לאנהי ! מה קורה איתך יפיופה?" שאל איש הביטחון כשנכנסתי בשער הכניסה. הסתכלתי אליו בחיוך של מיליון דולר.

" מצוין , ואיך אתה? אני פשוט ממהרת , אני חייבת לזוז , ביי!" אמרתי בחיוך שחשף שיניים לבנות כמו שיש לברבי.

" בסדר , בהצלחה מתוקה , את נראית כאילו יצאת עכשיו מאיזה קטלוג דוגמנות." אמר איש הביטחון בחונפה.

" אה , תודה. תשמע , אני חייבת לזוז , אז להתראות!" אמרתי בקול עצבני במקצת , כי בכל זאת אני שחקנית , לא נעים לי כשאני מאחרת לצילומים. עליתי את שישים המדרגות , אם אני לא טועה. אח , איזו דרך מתישה עד לאולפן. לא מתאים לי לקטר כך.

" בוקר מרענן לכולכם , שלום קרלוס, החיים יפים , מה?" הקדמתי שלום לכולם , אפילו לשחקן שאיתו אני עובדת , קרלוס פואנטה. בדקתי שאכן אמרתי " שלום" לכולם ולא שכחתי אף אחד.

הסתכלתי על הרצפה במקום להישיר מבט עם מי שאני צריכה לעבוד . הייתי נבוכה מאוד.

" שלום אנהי , ומה הפרצוף הזה? מה עשיתי עכשיו שאת נהיית עצובה ורצינית כל כך." שאל. הרמתי את מבטי לעברו בקושי.

" לא עשית שום כלום , זה לא בגללך , אל תבין לא נכון , נהייתי נבוכה בגלל שאני עובדת איתך ולא משום שאתה עשית מעשה מכוער , כן?" אמרתי נבוכה.

" נבוכה למה? את לא צריכה להיות נבוכה , תראי אני מבין את המבוכה שחשת, אבל את צריכה להרגיש חופשי. זה לא הפעם הראשונה שאת משחקת בטלנובלות." הסביר קרלוס באריכות.

" נכון , בכל זאת אני נבוכה. " הרגשתי שלחיי מתחילות להאדים והפסקתי לחייך.

" טוב , מתישהו תצטרכי להפסיק להיות נבוכה. זו העבודה שלך ואת מתפרנסת ממנה. וזה לא טוב ששחקנית כמוך תתחיל להיות במבוכה כי כאן צריכים להיות פתוחים ומרגישים נוחים. הבנת את מה שאני מנסה לרמוז לך?" שאל וחייך במקצת. הנהנתי בחיוב.

" הבנתי , אני אשתדל להיות פחות נבוכה." אמרתי בחצי חיוך , בעוד אני מנסה להעלים את המבוכה מפניי . אבל השיחה עם קרלוס פואנטה רק העצימה את תחושת המבוכה הראשונית שחשתי. זאת לא הפעם הראשונה שלי בטלויזייה וגם זאת לא תהיה הפעם האחרונה. התמקדתי ושכחתי מכל עניין המבוכה כי בכל זאת אני שחקנית ו" לא נעים לי" לא יעזור לי עכשיו להתחמק מהצילומים האינטנסיביים שאני עושה כעת. ניסיתי לזרום עם מה שהבמאי אמר לי לעשות. וגיליתי שאני יכולה להפסיק להרגיש מבוכה רבה בנוכחות שחקן יפה תואר המסיח את דעתי. דבר כזה שקורה לי הרבה בסט צילומים ומרוב הלחץ הרב שאני חשה , אני לא מצליחה להביט לו בעיניים. אוף , אנהי למה את חייבת להרגיש נבוכה? אמרתי לעצמי ובזה תם כל עניין המבוכה הזאת. בשעה שתיים תמו הצילומים , והלימוזינה חיכתה לי בחוץ במקום שבה ירדתי בנקודת ההתחלה. עכשיו הייתי בדרך לפגישה שלי עם דולסה.

*

כשירדתי מהלימוזינה שלקחה אותי עד למסעדה , ירדתי משם והלכתי לעבר שער הכניסה. דולסה ואני היינו חברות ונשארנו קרובות זו לזו אפילו אם הלהקה התפרקה. בכל מקרה , געגועי אליה גברו כי לא התראינו קרוב לחודשיים שלמים והייתי עצובה בגלל שדולסה היתה עסוקה עד הצוואר בהקלטת האלבום השני שלה.

רצתי אליה וחיבקתי אותה כאילו לא התראינו שנים רבות ורק עכשיו אנו נפגשות.

" דול, כמה טוב לראותך." קראתי בשמחה מתפרצת. פרצתי בבכי כמו ילדה קטנה.

" אנהי! למה את בוכה? אין לך סיבה להיות עצובה , תחייכי!" עודדה אותי דולסה , חייכתי מבעד לדמעות חיוך עדין ותמים.

" סתם כי לא התראינו במשך חודשיים שלמים ועדיין זה נראה לי כמו שנים רבות שבמהלכן לא נפגשנו. איזו בושה שאני פורצת בדמעות למולך, את צריכה להתבייש שיש לך חברה בכיינית וגם בנוסף לזה רגשנית." אמרתי בחיוך מבויש.

" לא , זה בסדר. אני מבינה את הרגשנות הזאת שלך. גם אני שמחה שהזדמן לנו להיפגש, כי בכל זאת , את יודעת , מצאתי לעצמי זמן פנוי כך שנוכל לבלות שעתיים שלמות יחדיו." אמרה דול בחיוך שובב.

" איי , דול! את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך , הגעגועים כמעט פצצו לי את הבטן! ברבדה היינו קרובות בנפש זו לזו , המרחק ממך עזר לי להבין שעדיין אני רוצה את החברות שלך ואני לא מתכוונת לאבד אותה בעד שום הון שבעולם." הוספתי ברגשנות.

" את מביכה אותי! אני שמחה לשמוע את זה , כמה אושר גרמת לי עכשיו. אני אוהבת אותך , אמרתי לך את זה כבר?" שאלה דולסה במבוכה.

" מאה אלף פעמים , וגם אני אוהבת אותך מאוד . לעולם לא ניפרד , דול! אנו חברות בלב ובנפש." הדגשתי שוב , בחיוך ענקי.

" ונישאר חברות כל החיים , את הבת אדם הכי מדהים שהכרתי מימיי." הוסיפה דולסה בחיוך.

" איי , דול! תודה על הכול ! אין את האור שלי כל פעם שאני שוקעת. בחיי שלא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך!" אמרתי בחיוך זוהר.

" ותמיד נהיה ביחד! אפילו שנפרדנו מהלהקה וכל אחד פנה לדרכו העצמאית. נמשיך להיפגש ולשמור על קשר תמידי." חייכה דולסה.

" את יודעת שהייתי עושה את כל המאמצים בשביל שהלהקה לא תתפרק , אבל זה לא עזר, עובדה שניסיתי לארגן הפגנות בעולם ואפילו בישראל ,ובכל זאת הלהקה התפרקה . אני עצובה מה שנעשה נעשה אין מה לעשות. ואת חושבת שלא בכיתי? בכיתי כל היום ."