באהבה לתושבי הדרום!

את שומעת את זה אבל מסרבת להאמין.
את מנסה להקשיב חזק יותר.
אולי זה אמבולנס? אולי את בכלל מדמיינת?
אבל עוד שנייה עוברת ואת מגלה, שזה לא דמיון זאת המציאות.
מציאות בלתי אפשרית ששוב מכה בך.
כמו אגרוף הישר לבטן.
וזה כואב, משתק.
אבל את חייבת לנוע, חייבת לעשות משהו.
כי זאת שוב אזעקה.
אז את מכריחה את עצמך לקום ואת רצה למקלט, רצה בכל הכוח שיש לך, בורחת מהטילים אבל גם מהמציאות הקשה.
את סוגרת אחרייך את הדלת.
יושבת על הרצפה ומנסה בכל הכוח להירגע.
כי אולי, רק אולי המציאות הזאת, מתישהו, תהפוך לדמיון.