"באב אל וואד!"

"באב אל וואד!" שפתי המרוחות בשפטון תות קצפת בטאו את המילים בכבוד.
השיר התנגן במחשב ואני הרכנתי ראשי לאחור. "באב אל וואד, זכור לנצח את שמותינו." מוחי אמר לי שטעיתי בשורות,שוב. ליבי רק ריקד לו: תמשיכי! "שיירות פרצו בדרך אל העיר!" המוח נאנח באכזבה אבל הלב הנהן.
לקחתי עט ורשמתי מהר מהר על הדף:

חומת ירושלים,
שיירות חיילים פורצות אליך.
מתים על כתבי רעים
ושם נותר או נעלם לעולמים.

מקום קדוש,יפה מלא דגלים עכשיו
חוגג עצמאותו ואת מה שקיבל.
פעם מקום מוות ונס היה שם
פעם צבא חיילים זדוני נס משם.

חומת ירושלים,
שיירות חיילים פורצות אליך.
מתים על כתבי רעים
ושם נותר או נעלם לעולמים.

אופרת וזפת זיכרון נותר
מוות נורא כמוהם נשאר
תמיד יקרה אותו מקרה
אך נס עצמו לא ישתנה

חומת ירושלים,
שיירות חיילים פורצות אליך.
מתים על כתבי רעים
ושם נותר או נעלם לעולמים.

אחרי שעות יבשו דמעות
אך המאלכים שרים
עדיין שרים על מותם
מותם של החיילים.

ואז העלתי את זה וצפיתי בהתרגשות, האם יהיו תגובות? העים יתרגשו כמו שאני כששמעתי את באב אל וואד?! אני רק נותרתי שקועה בכיסא אחרי זה ולא חושבת על האתר אלא רק על החיילים ועל המתים שכנראה שער הגיא או יותר נכון באב אל וואד לא יזכור בגלל כל המלחמות הצפויות בעתיד, בגללי בגלל העולם, בגלל…. בגלל כולם.