באבדון שלי

ניו יורק קרה בלילה. כל כך קרה. והיא קיוותה עוד להרגיש חום, רק ‏עוד פעם אחת.
היא זרקה את סוף הסיגרייה על המדרכה, מדליקה מיד עוד אחת ‏עם המצת הישן שהיה שייך לאביה, אותו אחד שהסתלק עוד לפני ‏שנולדה. היא מעולם לא השתמשה בו, הוא היה מזכרת מכאיבה, ‏אבל הלילה זה לא שינה לה.
זה היה יום משונה. לכל מה שהכניסה לפיה היה טעם מתכתי. ‏הבגדים שלבשה גירו את עורה וגירדו. כאב ראש מציק לא עזב ‏אותה גם אחרי כמות יפה של כדורי אקמול.
זה היה היום האחרון שלה בעולם.
היא סיימה את הסיגרייה וכיבתה אותה על מכסה המנוע של ‏האופנוע. היא הביטה בחפיסת המרלבורו ומצאה אותה ריקה.
היא ידעה מה זה אומר.
‏"ג'וני, תפסיק!" היא שמעה צווחה ומיד אחריה צחוק מתגלגל. ‏בחורה, כנראה בגילה, עם בחור שנראה קצת יותר מבוגר. משחקים ‏אחד עם השני ומתנשקים מתחת לפנס הרחוב.
כמה קלישאתי.
היא חבשה את הקסדה ועלתה על האופנוע, מתניעה אותו ויוצאת ‏לדרכה, האוויר הקר חורך את ריאותיה.
למרות שנטתה להתלונן עליה, היא אהבה את ניו יורק. בתי הקפה ‏שתמיד הדיפו ריח של מאפים והשמיעו מוזיקת ג'אז, האנשים ‏המשונים ברחובות- מהומלסים משוטטים ועד מלכות דראג צוהלות- ‏חנויות הבוטיק המיוחדות, המוניות הצהובות, דוכני האוכל, ההמולה ‏הבלתי פוסקת, הרעש הבלתי נגמר, וכמובן הבניינים גבוהי הקומות.
היא נעצרה מול אחד מהם. בניין בעל שתיים עשרה קומות. גג ‏שמשום מה לא היה נעול. פעם ביקרה שם ומצאה נער חסר בית ‏מתחפר בתוך שק שינה קרוע.
כל מה שהיא יכלה לעשות הוא לקוות שהלילה תהיה שם לבדה.
היא נטשה את האופנוע כשהוא שעון על עמוד חשמל. תוהה מי יהיה ‏בעל המזל שיגנוב אותו, אם כי הוא היה עתיק למדי וכנראה לא יחזיק ‏עוד הרבה זמן.
בדיוק כשהגיעה לכניסת הבניין יצאו ממנו כמה צעירים, מבודחים ‏ומבושמים מאלכוהול הם חלפו על פניה, אחד מהם, גבר בן לפחות ‏עשרים וחמש, תלש בה מבט ארוך לפני שחזר להתבדח עם חבריו.
היא מפחדת ממעליות. תמיד פחדה. אבל הלילה היא הייתה חסרת ‏פחד באופן משונה.
היא עלתה את כל שתיים עשרה הקומות בקופסה הכסופה מבלי ‏להחסיר פעימה, בלי לעצור את נשמתה פעם אחת ולהתפלל לאל שלא האמינה ‏בו כבר שנים שלא יקרה דבר.
היא נכנסה לגג בקלות ומצאה אותו ריק מאדם. וקר, קר כל כך. ‏הרוח נשבה בכזאת עוצמה בפנים שלה שנדמה היה שהיא ‏בועטת בה, לועגת לה על הרחמים העצמיים שלה.
היא הידקה את מעיל העור השחור לגופה. הגיע הזמן להתחמם.
בתוך תיק הגב שלה היה בקבוק וודקה גדל. הנוזל השורף ירד ‏במהירות במורד גרונה, עוזר ולו במעט עם הרעד שהשתלט על ‏גופה.
למה אני עושה את זה…
היא חשבה ללא קול, אותה שאלה שעלתה בראשה בכל בוקר ‏שפקחה את עיניה בחודשים האחרונים.
היא לא שמה לב ששתה כבר שליש מהבקבוק כשצליל ההתראה מהטלפון ‏שלה סימן שהגיעה לה הודעה.
' יום הולדת 18 שמח, מותק. אני אוהבת אותך חמודה שלי ורוצה ‏שיהיה לך רק טוב. תהני היום עם החברות ואל תחזרי מאוחר מדי. ‏אמא. '
משהו בה נסדק. היא זרקה את הטלפון מעבר לגג. צפתה בו נופל ‏שתיים עשרה קומות ומתרסק לרסיסים. טוב, היא לא הצליחה ‏לראות אותו מתנפץ. אבל היא שיערה שזה מה שקרה לו.
‏"לעזאזל…" היא מצאה את עצמה ממלמלת ומיהרה להכניס עוד ‏מהאלכוהול לגופה, לעזור לה לשכוח כל מחשבת חרטה או אשם.
‏"שיט…שיט…"
קללות עזרו לה לעצור את זרם המחשבות. לעומת זאת, זרם ‏הדמעות המשיך לפרוץ מעייניה.
‏"ילדות יפות כמוך לא צריכות לא לבכות." הדוד שלה היה אומר, צובט בלחייה וצוחק.
‏"למה יש לנו שתי רגליים ולא שלוש? למה אנחנו מריחים מהאף אבל ‏לא טועמים ממנו? מה יש אחרי אינסוף?"‏
היא צחקה.
‏"אני משערת שזאת הפרידה האחרונה שלנו, עולם." היא אמרה ‏לכלום.
‏"תתגעגע אליי? אני מתערבת שלא." היא המשיכה.
‏"גם אני לא אתגעגע אלייך. אני די כועסת עלייך, אלוהים או מי שלא ‏תהיה. שהכרחת אותי להיוולד. שהכרחת אותי למות."
היא נאנחה ומצאה את עצמה בוכה שוב.
‏"תנחש מה! אני מסיימת לסבול עכשיו!"
היא הביטה לצדדיה לפני ‏שהתקרבה לקצה הגג.
הדרך למטה הייתה ארוכה ומפחידה ואותו רעד שלא עזב אותה כבר ‏כמה ימים נדמה רק להתגבר.
כל אינסטינקט בגופה התחנן בפניה לקחת כמה צעדים אחורה ‏ולהסתלק משם. אבל היא סבלה. כל יום היה קשה יותר מקודמו.
על כל יום או יומיים טובים "פיצו" עשרה ימים נוראיים.
היא שמעה קולות. זה היה יכול להיות כלום, אבל אולי מישהו עולה ‏לגג. ואז זה באמת יהיה אבוד. והיא תמצא את עצמה ממשיכה לשקוע באבדון.
‏"אני מצטערת אמא…" היא מלמלה והצליחה לראות עוד כוכב או שניים בין מסך הדמעות.
משהו הרגיש כל כך לא נכון בזמן שהרגליים שלה נפרדו מהקרקע ‏המוצקה ומצאו את עצמן באוויר.
השניות המבעיתות חלפו במהרה לטובת חוסר ההכרה המתוק.‏