אחי יעקב הרוג מלכות שניתלה בעיראק

יעקב
את יעקב יליד 1930 הבוגר ממני בשנתיים אהבתי והערכתי מאוד וניסיתי בכל כוחי להידמות אליו. הוא שמר על פרטיות, הייתי מתגנב מדי פעם לחדרו שהיה תמיד סגור, שוכב על מיטתו וממשש את הדברים הנאים שהחזיק בחדרו ובארון. מגיל צעיר מאוד, בהיותו נער, החל לעבוד בחברת התעופה B.0. A.C את לימודיו התיכוניים עשה בערבים. הקפיד מאוד על הופעה נאה ומסודרת. קנה את החליפות היקרות ביותר וחולצות AROW אמריקאיות לבנות שהיו באופנה ורק אנשים מבוססים יכלו לרכוש אותם. היו לו המון עניבות בשלל צבעים. מדי פעם נתן לי מספר עניבות וחולצות שמאוד התגאיתי בהם. חיכיתי ליום בו גם אני אגדל ואתחיל לעבוד ולהידמות לו. כל כך רציתי לעשות את כל מה שהוא עשה, וחלמתי על כך. יעקב התנגד נמרצות להצטרפותי לתנועה הציונית וניסה בכל כוחו למנוע זאת ממני: "יתפסו אותך ותמיט אסון על עצמך ועל כל המשפחה" ,אמר לי . כשהרגיש כי ברצוני לעלות ארצה, הוא נעל את תעודת הזהות שלי בארגז סגור בתוך ארונו וזאת כדי להניא אותי מהרישום לעליה. דבר לא עזר לו או למשפחה. פרצתי את המנעולים, לקחתי את תעודת הזהות שלי ונרשמתי לעליה. כיעקב ע שבכל זאת אני עולה ארצה, הוא ישב עמי שעות וניסה להדריך אותי כיצד להתנהג וכיצד להסתדר לבדי בארץ זרה. הוא קנה לי מלתחה שלמה, חליפות, חולצות ועניבות ואמר כשהוא מחבק אותי חזק: "אני תמיד אהיה עמך, אכתוב לך וניפגש בארצות הברית עם אלי אס" (על המפגש האחרון עמו בשדה התעופה של בצרה אספר בפרק הדן בעלייתי ארצה). יעקב הקפיד לכתוב לי מכתבים באמצעות אלי אס, דאג לי וניסה לנחם אותי כי בקרוב אנו שוב נהיה יחד. היו לו שתי נסיעות, אחת לאנגליה והשניה לארצות הברית ומשם כתב כמה טוב לחיות באנגליה או בארצות הברית וכי הוא מקווה לחיות שם בקרוב.הוא שלל את העליה לארץ ובכל מכתביו כתב לי נפגש בניו יורק.

מאסרו של יעקב והוצאתו להורג
ביולי 1968 התחוללה הפיכה צבאית בעיראק. מפלגת "אל-בעת'" שהטיפה לשנאת יהודים תפסה את השלטון והחילה לרדוף את היהודים. הוטלו הגבלות נוספות, יהודים פוטרו ממקומות עבודה, לא הורשו לקנות או למכור מקרקעין וחשבונות הבנק הוקפאו. מאות רבות נאסרו וסבלו מעינויים רבים. המשפחות לא ידעו מה עלה בגורלם. רבים מהם נרצחו בכלא בלא משפט, אחרים שלא עמדו בלחצים, נטרפה עליהם דעתם או שנהפכו לנכים ולשברי-כלי.
בדצמבר 1968 ישראל התקיפה יחידה של הצבא העיראקי שהייתה מוצבת באירבד שבירדן וששה חיילים עיראקיים נהרגו. הארונות הועברו לבגדאד. מסע ההלוויה הפך להפגנת ענק בה השתתפו רבבות שצעקו קריאות נקם בישראל וביהודים. נשיא עיראק "אל-בכר" נאם ממרפסת ביתו ואמר :"עיראק שורצת מרגלים ציוניים ואנו נלחם בהם עד חורמה עד שאף סוכן ציוני לא יישאר חי על אדמת עיראק".
באחת הלילות של אוקטובר 1968 חלמתי חלום שהטריד אותי מאוד. בחלום, אני עומד בגינה מול ביתנו בבצרה וצופה בבית החשוך. אמא הסתובבה בוכייה ובחוסר אונים מלמלה לעצמה: "אוי, החושך הזה, אילו יעקב היה פה הוא היה מתקן את הקצר החשמלי והאור היה חוזר לבית. אך יעקב איננו ואני לא יכולה להחזיר את האור לבית". ואני עומד שם בגינה כמאובן ואיני יכול להגיע הביתה כדי לעזור.
כעבור מספר ימים קיבלתי שיחת טלפון מיוסף זבידה, קרוב משפחתי שעבד באותה תקופה באלחוטן בנמל-התעופה בלוד. הוא שאל אם אני בקשר עם יעקב : "כן, לא מזמן שלח לי מכתב". עניתי. ואז הוא אמר: "אני חושב שיש בעיות, יתכן ויעקב עצור בבצרה, אולי אני טועה, אם תשמע ידיעה כזו אל תיבהל , זה לא רציני". קישרתי את השיחה הזו עם החלום, הייתי מאוד מודאג והתפללתי לשלומו.
בחדש דצמבר היה פרסום באמצעי התקשורת העיראקית על תפיסת רשת ריגול ישראלית בבצרה ובבגדאד. נוהל משפט פומבי ששודר ברדיו בגדאד. מדי ערב התאספו בביתנו ברמת-גן כל בני המשפחה וחברים. שמענו והקלטנו את מהלך כל המשפט. יעקב הואשם כי בהיותו עובד בשדה התעופה של בצרה קיבל ידיעות מראש הרשת נאג'י זילכה" ומסר אותם לסוכן הישראלי בשם "סוודאי" שהצליח לחמוק מעיראק. וכן הואשם שנמצאו ברשותו מפתחות בית הכנסת בבצרה שם נתפס מכשיר קשר שהעביר ידיעות לישראל.
בדרך לא דרך הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם "סוודאי", שהיה כבר בארץ. שאלתי אותו אם הוא הכיר את יעקב והוא ענה: "כן, הוא חבר שלי". ביקשתי לדעת פרטים אודות הקשר ומתי לאחרונה נפגש עמו. הוא אמר לי: "אין לי מה למסור לך, אל תנסה ליצור עמי קשר שנית כיוון שזה לא טוב ויכול רק להזיק ליעקב". אמר וניתק את השיחה. לאחר מכן לא הצלחתי ליצור קשר נוסף עמו.
הייתי בקשר עם משפחות העצורים בארץ ובמיוחד עם גיסו של פואד גבאי, אחד העצורים. הזעקנו את כל מי שחשבנו שיכול לעזור-:משרד החוץ, שגיריות זרות, נחום גודמן שהיה נשיא הקונגרס היהודי העולמי, יגאל אלון, משה דיין, פתל דוד יו"ר התאחדות עולי-עיראק וסגנו דוד כהן. כולם הבטיחו לעזור כי אם נתנו לנו להבין שאין להם יכולת רבה לעשות להצלת הנדונים.
אליאס ניסה להפעיל את הממשל האמריקאי באמצעות השגרירות בבגדאד. הכל ללא הצלחה. בערב האחרון של המשפט ישבנו כולנו ושמענו במתח רב את מהלך סיכומי התביעה וההגנה. ואז הגיע הדיון בעניינו של יעקב. זה היה בערך כך :
השופט : אבני יעקוב,(יעקב בני) אמור את האמת ותציל את חייך. מדוע
בגדת במולדת?
יעקב – : אדוני השופט, אני חף מפשע, לא ריגלתי, ולא בגדתי , עיראק היא
מולדתי אותה אני אוהב. לא אבגוד בה לעולם.
השופט – : היכאן החבר שלך "סוודאי"?
יעקב – : אין לי חבר כזה. אני לא מכיר אותו ושמעתי עליו רק במשפט
השופט – : מה מסרת לו ? אמור את האמת
יעקב : לא מסרתי לו כלום. אני לא מכיר אותו
השופט : נאג'י זילכה חבר שלך ?
יעקב : אני מכיר אותו מבצרה. הוא לא חבר שלי
השופט : היכן נפגשתם ? מה הוא מסר לך ?
יעקב : לא נפגשנו. לא מסר לי כלום
השופט : נכון שנפגשתם במרתף שבחנות שלו ?
יעקב : אני לא הייתי בחנות ולא יודע אם יש שם מרתף
השופט : אני רוצה לעזור לך, מדוע אתה לא רוצה להציל את עצמך. דבר אמת
בני. אתה עוד צעיר וחבל על חייך. האמת תציל אותך ממוות.
יעקב : אין לי מה למסור. אמרתי את האמת. אני חף מפשע.. חף מפשע…

עורך דינו של יעקב, לאחר ששיבח את המשטר על הצלחתו האדירה בתפיסת רשת הריגול המסוכנת, סיכם את נאום ההגנה הקצר: "גם אם יעקב אשם, חלקו ברשת היה שולי על כן אבקש את רחמי בית המשפט". כך הסתיים הטיעון בעניינו של יעקב ולא שמעתי אותו יתר. הדיון התארך. השעה היתה מאוחרת וכל בני המשפחה נפרדו לשלום לאחר שהרגיעו אותי: "יהיה בסדר, מקסימום יקבל חמש שנות מאסר". בשעות הקטנות של הלילה, כשיעל וגיורא ישנים, שמענו אני ורחל לבדנו את גזר-הדין הנורה-: "מוות בתליה-ליעקב ולעוד שמונה יהודים וכן שני נוצרים ושני מוסלמים. יתר הנאשמים נדונו לתקופת מאסר שונות. שניים זוכו. תיאמתי עם גיסו של פואד גבאי שבבקר נסע למשרד החוץ. נסענו ונפגשנו עם "צבי רפיח" מנכ"ל המשרד שלא יכול היה לעזור. בשיחת טלפון עם משה דיין הוא אמר לנו: "אני חושש שכבר מאוחר מדי, הם בטח הוציאו אותם להורג". הם אומנם הוצאו להורג.
כל הדאגה שלנו עברה לאמא ולסועד שנשארו לבדן בבצרה העוינת. "ביטי, אשתו האמריקאית של אליאס, שלחה לסועד סכום של 250 דולר וכן כתבה מכתב נרגש לנשיא עיראק "אל-בקר" בו ציינה שהיא נוצריה אדוקה ואוהדת את מאבקו של העם העיראקי וביקשה לאפשר לאמא ולסועד לעזוב את עיראק ולהצטרף אליה בניו-יורק. השגריר האמריקאי בבגדאד פנה בבקשה רשמית לממשלת עיראק והיה מוכן לערוב לכך שהן תגענה רק בניו-יורק.
כל המאמצים לא הצליחו.
יעקב שלישי משמאל בשדה התעופה בבצרה יעקב כנער

מה התחולל בבצרה ?
סועד אחותי סיפרה :
יעקב עבד בנוסף לעבודתו בשדה- התעופה, גם כפקיד בחברה מסחרית . באחד הימים הופיעו חוקרים ואנשי משטרה בבית וביקשו לדעת אם יעקב נמצא בבית. אמא הודיעה להם כי הוא בעבודה: "אין דבר, נלך להביא אותו" אמרו. התיישבו בנחת והם עליזים וצוחקים, סועד הגישה להם כיבוד והם אכלו ישתו והחילו ללעוג לאמא: " איפה יעקב? הוא יהיה אורח הכבוד אלצינו, אנו נדאג לו כפי שדואגים לאנשים כמוהו!". אמא שומעת ורועדת מפחד ומדאגה, בוכה ומתחננת ונשבעת כי הוא לא עושה כלום חוץ מהליכה לעבודה וחזרה הביתה. כעבור שעה קלה יעקב חזר ונדהם לראות את השוטרים שהתנפלו עליו, כבלו אותו באזיקים וערכו חיפוש מדוקדק בכל חדרי הבית ובחפציו של יעקב. הם לא מצאו דבר. (סועד הספיקה להעלים את כל המכתבים והתמונות שלי). לקחו עמם את יעקב. לאמא המובהלת שצעקה: "לאן אתם לוקחים לי את יעקב ?" ענו: "אנו צריכים אותו לחקירה קצרה, נחזיר אותו בעוד מספר שעות". כמובן שמאז לא ראו את יעקב.. כל המאמצים לאתר את מקום מאסרו עלו בתוהו. לא ידעו אם הוא עצור בבצרה או בבגדאד ומה מצבו. יעקב הצליח להבריח פתק לסועד שנמסר לה על ידי יהודי שהיה עצור עמו ושוחרר. בפתק נאמר: "אני חף מפשע. מעבידי חייב לי 480 דינרים. דאגי לקבלם, הכסף יעזור לכם". את פסק הדין הנורא שמעו כשהן היו לבדן בבית. אין מלים שיכולות לתאר מה עבר על שתיהן באותו לילה. וכי כיצד ניתן לתאר מה התחולל בלבה של אמא ומה חשבה סועד באותו לילה שחור? אין מלים שיכולות לתאר זאת. אישה זקנה, חולה ועיוורת שלוקחים לה את כל מה שנשאר לה ובחורה צעירה ושברירית שצריכה לדאוג לבדה לאמא ולהלחם בגבורה ובעוז על המשך החיים באווירה עוינת ומתנכרת. כיצד עמדו לה הכוחות לכך?
בשעות הבוקר המוקדמות הן שמעו מהומה של קהל צוהל שרץ לעבר הרחבה שמול הבית שלנו כשהם צועקים:
"מביאים את הבוגדים",
"תולים את המרגלים"
"יחי הצדק"
"תחי עיראק"
"מוות לכל היהודים הארורים".
במרכז הרחבה, מול הבית שלנו, הוצבו שלושה עמודי תליה עליהם תלו את נאג'י זילכה ,נוצרי ומוסלמי אחד. כל זה מול עיניהן של אמא וסועד. את יעקב ואת יתר הנידונים תלו בכיכר מרכזית בבגדאד. לאחר התליות, בטי, אשתו של אליאס, שלחה לסועד כמה מאות דולרים וכן כתבה מכתב לנישא עיראק בו כתבה שהיא נוצרייה וכי היא מבקשת רחמים על אימא החולה ועל סועד וביקשה לאפשר להם לעזוב אליה לארצות הברית. בעקבות שליחת הדולרים לסועד ומכתבה של ביטי לאל-בקר, שוב הופיעו החוקרים בבית. הפעם הם ביקשו לקחת את סועד לחקירה. אמא נעמדה מולם ולא אפשרה להם לקחת אותה: "אתם לא תעיזו לקחת גם את סועד, קחו אותי במקומה, היא רק בחורה, אסור לכם". הם ניסו לשכנעה ונשבעו להחזירה לאחר החקירה: "גם את יעקב הבטחתם להחזיר לי ואתם תליתם אותו". עקב התנגדותה של אמא, החוקרים לקחו גם את אותה יחד עם סועד, במהלך כל החקירות היו יחד ולא עזבו אחת את השניה. החוקרים רצו לדעת מי זו ביטי ומה הקשר שלה עמן, ומדוע היא דואגת להן ושולחת כסף. לאחר מספר חקירות בהם שוכנעו החוקרים כי ביטי היא הגיסה הדואגת לשלומן וכל רצונה הוא רק לעזור. הם שחררו את סועד והיה שקט לתקופה מסוימת. לא ניתן לתאר מה עבר על סועד באותם ימים שחורים בהם טיפלה לבדה באמא העיוורת והחולה, בנוסף לדאגה לעתיד ולפרנסה . מאין היו לה הכוחות לכך? סועד ואמא נשארו בבצרה העוינת והמתנכרת חיו בפחד ובאימה והתפללו לימים טובים יותר. אמא עודדה ונהגה להגיד: " אחרי כל צרה חייבת לבוא תשועה. אלוהים מנסה אותנו ואנו חייבים לעמוד בניסיון ולהאמין בו, מה שכתוב לאדם על המצח הוא שיהיה, זה רצון האל ואנו חייבים לקבל ממנו את זה באהבה ובאמונה, הוא לא יפקיר אותנו". סועד המשיכה לעבוד כמורה בבית הספר הנוצרי ועמדה בגבורה בכל התנאים הקשים אליהם נקלעו. אנשים טובים הכירו לה את אברהם, הם עזבו את בצרה ונסעו אליו לבגדאד ונישאו. ברק לאחר שהיא נישאה לאברהם ועברה לגור בבגדאד נרגענו כיוון שידענו כי היא כבר לא לבד ויש מי שידאג לה ולאימא.
לאחר כשנה קיבלתי מכתב מפרס בו נכתב:
"ליוסף שלום רב,
אמא שלך נמצאת עמי בפרס. היא שואלת מה אתם צריכים מפרס.
אודיעך על מועד הגענו ארצה,
על החתום,
פתאל דוד"
לא האמנתי .חשבתי שאני חולם או הוזה. את פתאל הכרתי כמי שליווה אותנו, עודד ועזר לאורך כל הדרך מאז מאסרו של יעקב.( הקשר עמו נמשך עד היום).
אך כיצד הגיע לאמא ? לא ידעתי. אמא הגיעה. קיבלנו אותה, ציון ואני בנמל התעופה בלוד. אישה זקנה, עיוורת וחולה שבקושי שקלה 35 ק"ג. אך חדורת אמונה. נאלצנו לאשפזה למספר חדשים עד שחזרה לאיתנה.

בספר "לבדם במבצר הקץ" מאת יצחק בצלאל צוין:
"לאחר המאסרים בבצרה ובבגדאד, היהודים חיו בפחד מתמיד. הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הפיצו את רעל השנאה והחשדנות כלפי היהודים. היחסים בינם לבין הערבים הגיעו לנקודת שפל. חברים, שכנים ושותפים לא רצו שום מגע עם יהודים וברחו מהם כמו ממצורעים. פתאום החברים נהפכו לאויבים וחלקם אף הלשין לשלטונות ומסר עדות שקר על היותם מרגלים וגייס חמישי.
אלמנתו של יצחק דלאל, שגם הוא הוצאה להורג מאוחר יותר כתבה:
"פתחתי את מקלט הטלוויזיה ועיניי חשכו למראה שורה של גוויות מיטלטלות על עמודי-תלייה בשלושת עברי "ככר השחרור" שבמרכז בגדאד. התלויים היו יחפים ועל כל גוויה היה מוצב דף-נייר ועליו כתוב באותיות גדולות "יהודי" ובאותיות קטנות יותר את שמו ופרטים אחרים. סביב הגופות התגודדו המוני ערבים משולהבים כשהם צווחים, שרים ורוקדים, מוחאים כפיים ומחלקים סוכריות בין הנקהלים. הטלוויזיה והרדיו השמיעו שירי-לכת ומנגינות צבאיות שנקטעו מדי פעם בנאומים חוצבי-להבות של ראשי השלטון ומנהיגי מפלגת אל-בעת' השולטת. החגיגה סביב לתלויים נמשכה כל היום . קרייני הרדיו זירזו את ההמונים לבוא ולהשתתף בחגיגה". שליט עיראק, "אל-בכר, בא לכיכר בלוויית שר ההגנה וראשי השלטון כדי לראות במו עיניו את טקס התליה ונתקבל בתשואות על ידי ההמון המוסת. סאדאם חוסיין נאם: "זו רק ההתחלה, מהיום לא יישאר בעיראק אף מרגל ציוני. אנו מתחילים היום תקופה היסטורית חדשה בדרך הארוכה לשחרור פלסטין וחיסול הציונות והאימפריאליזם".
תשעת היהודים לא זכו לראות את יקיריהם לפני מותם. לא נערכה להם הלוויה, בעת קבורתם לא נוכחו יהודים, מלבד אנשי חברה קדישא, לא נאמר קדיש על קברם, כיוון שלא היה מנין.

עורך העיתון "אל-תאוורה" (המהפכה) כתב :
"הייתי נוכח בחצר ההוצאה להורג שבבית-הסוהר המרכזי בבגדאד בליל יום ראשון, עם התובע וחבר-השופטים של בית הדין המהפכני, רופא צבאי וקציני צבא בכירים רבים. כולנו היינו נרגשים ונלהבים, מסתכלים חסרי-סבלנות במחוגי השעון הקרבים ל11- בלילה, שהיא שעת האפס. סוף סוף נראו המרגלים, כשהם נגררים בידי סוהרים מיוחדים אל מחוץ לתאי הנידונים למוות, ידיהם ורגליהם נתונות בשלשלאות ברזל כבדות, קרבים ובאים, לא מגולחים ופרועי-שיער, מבועתים ופעורי-עיניים, איש מהם לא האמין שעומדים לתלותו. אחרי קריאת השמות, הובהלו ארבעה מהם למכונית הכלא ונשלחו לבצרה, שם הוצאו להורג. הנותרים, שמונה יהודים ונוצרי אחד, נצטוו לשבת על הרצפה. כאשר החל הרופא להזריק להם זריקות-המום מיוחדות, החלו כולם לזעוק, להצהיר על חפותם ולבקש סליחה מהתובע של בית הדין המהפכני. אחד מהם, פואד גבאי צעק: "אינכם יכולים להרוג אותנו, אנו חפים מפשע, יש לי חמישה ילדים". כאשר ניתנה לו הזריקה הוא צעק: "אתם רוצחים, אתם תשלמו על כך". לאחר מכן היה משעשע, אפילו מצחיק, לראות את היצורים התת-אנושיים האלה המומים, מנסים לומר משהוא אך אינם מסוגלים לכך, מביטים בנו כמשוגעים כאשר הסוהרים הסירו את כבליהם ודחפו אותם בזה אחר זה ישר לגרדום".
עד כאן תיאורו של העורך המשועשע שמקומו מובטח בכל אנתולוגיה של כתיבה תת-אנושית שהתפרסם אי-פעם.

עדות אחרת של יהודי שנידון לתקופת מאסר ונשאר בחיים:
"כאשר הנידונים הולבשו בבגדים אדומים והיה ברור מה הוא גזר- הדין הצפוי להם, ניסה אחד מהם להתאבד על ידי בליעת רעל, אך רופא בית-הכלא הציל אותו ולמחרת הוא נתלה. נידון אחר אמר לי: "אם נשארת בחיים, סימן שזה הוא רצון האלוהים, אם אי-פעם תצא לחופשי ותצליח לעזוב את עיראק, סיפר עלינו ותזעיק את כל העולם כדי להציל את מי שנותר".

שאלות והרהורים שלא קיבלתי עבורם תשובה
1 . מי זה סוודאי ? מה היה הקשר שלו עם יעקב ? מדוע לא רצה לספר לי
כלום וסירב להיפגש עמי?
2 . האם באמת מצאו את מפתחות בית הכנסת אצל יעקב? ומה הקשר שלו
לבית הכנסת ?
3. בפגישה של אליאס עם יעקב בבגדאד (עליה אספר בפרק הדן באליאס)
יעקב אמר: "זילכה הוא חבר שלי והוא יעזור לי לעבור את הגבול לפרס
בקיץ כשמזג האוויר יהיה נוח יותר לאמא ". האם באמת זילכה עסק
בהברחת יהודים ? האם היה ליעקב קשר עמו ?
4. כיצד פתאל דוד הגיע לכורדים בצפון עיראק ? כיצד הגיע לאמא ? מי ארגן את הכל?
(השבוע היה לי קשר טלפוני עם פתל וסיפרתי לו שאני כותב זיכרונות על
עיראק וביקשתי לדעת פרטים אלה). הוא ענה לי: "אמא שלך ז"ל היתה
אישה צדיקה, אלוהים עזר לי להגיע אליה." כשלחצתי וביקשתי לדעת
יותר פרטים הוא ענה: "הייתי שליח הסוכנות בפרס". אמר ולא הוסיף.

מכתבים מיעקב-23 בינואר 1956
אחי היקר יוסף,
תודה לך ולאלברטין על המכתבים המפורטים ששלחתם. אנו תמיד שמחים לקבל מכתבים מכם ומתפללים לאלוהים שיעניק לכם כל טוב, בריאות ואושר. אנו מרגישים טוב ומקווים להיות שוב יחד אצל אליאס בקרוב. אבא מקפיד לכתוב לך בקביעות למרות היותו עסוק ועובד ביום ובלילה הוא אוהב אתכם ומצפה ליום בו יפגוש אתכם. היום קר וגשום. אני כותב מכתב זה כשאני במיטה לאחר מקלחת חמה. אמא יושבת לידי ומבקשת לשמוע מה אני כותב לך. מיטב האיחולים ליום נישואיך הקרוב ולמעבר לדירה החדשה. אמא מרגישה טוב. בשבוע שעבר היינו אצל רופא עיניים מומחה שאמר כי אין הרעה במצב הראיה. אלוהים יעזור לה להתגבר. הוא הכל יכול. איך מצב העבודה שלך ? נא להודיענו אם אתה זקוק לעזרה ואנו נעזור. אליאס הבטיח לבקר אותך תוך כדי נסיעותיו הרבות בעסקי תיירות אנו תקועים כאן בבצרה והמצב אינו מאפשר לנו לעזוב. נקווה שהמצב ישתפר ונוכל להיות שוב יחד עם אליאס או אצלכם.
פואד (ציון) עסוק בעבודתו ביום ובלימודים בערב. הוא מוסר לך דרישת שלום.
סועד ממשיכה ללמוד בבית הספר. פרחה (דליה) הפסיקה ללמוד השנה. אמא מבקשת שתנשק את אלברטין במקומה. שמור עליה כי היא בחורה טובה ותביא לך מזל ואושר. אין לנו תמונות חדשות. בקרוב נצטלם ונשלח תמונות. סלח לי על הכתב ועל הסגנון הגרועים . אני לא כותב הרבה בערבית בזמן האחרון. אבל גם המעט הזה יותר טוב מלא כלום. אמא מבקשת למסור דרישת שלום לכל הדודות ומשפחותיהן. כתוב לנו תמיד
אחיך הנאמן

יעקב