את המלחמה הזאת היא לא ניצחה

פתאום משום מקום.
יש לך סרטן.
סרטן.

פתאום גיליתי כמה דברים קטנים כל כך משמעותיים..
כמו קרני השמש שחודרות מבעד החלון בחדרי,
ליטוף חמים בשעה 6 בבוקר,מתעטפת בשמיכה,מתכרבלת עם עצמי..ונוח,וחמים.
נשיקה קטנה על המצח,רגע לפני שהוא הולך לעבודה.
בעלי היקר..אךך כמה אני אוהבת אותו :)
הצחוק המתגלגל של הילדים,
חיבוקים,נישוקים,חיוכים..
*אהבה שבמילים,פשוט אי אפשר לתאר*..
אושר כל כך גדול,שהחיוך שלי לא מספיק רחב כדי להראות את זה..
איך אני יכולה להראות להם כמה אני מאושרת?
כמה אני שמחה?
כמה טוב לי וכמה אני מודה לה` על כל דקה,כל שניה,שהם בחיי?
קפה בשעות הערב עם החברות הטובות שלי,
שיחת סקס משעשעת ושוקולדים מפוזרים סביבנו..
וכיף.
כיף לי כל כך!

עכשיו איך אני מספרת להם?
איך אני מספרת להם שאחרי שלקחתי את הילדים לבית הספר,היתה לי פגישה אצל הרופא.
וכשיצאתי מהחדר שלו,מהמחלקה,מהבית חולים,
יצאתי אישה אחרת.
לא אותה חברה,לא אותה אישה,לא אותה אמא.
לא אותה אני.
לי יש סרטן.
סרטן!

חוזרת הביתה,מניחה את התיק,מכבה את הפלאפון..לא רוצה שיפריעו לי.לא היום.
בעלי והילדים יושנים..
אני נכנסת להתקלח,עם המים התחילו לנזול דמעות על לחיי..
אני מתקפלת לאט לאט לתנוחת עובר ובוכה,בוכה.
כמה שנים לא בכיתי…
אם חשבתי ששכחתי מה ההרגשה לבכות,היום אני יודעת שלעולם לא אשכח עוד מהו כאב.
עם החלוק נרדמתי על הספה.
בבוקר,נשיקה על המצח.
אבל היום,הוא לא הלך לעבודה.
היום,כשקמתי,הילדים היו בבית הספר,ארוחת הבוקר היתה מוכנה..
הוא מחבק אותי,כאילו כבר יודע שמשהו קרה.
אני בוכה,והוא בוכה איתי..

הטיפול הראשון,אני נכנסת למחלקה וכולי רועדת.
בדיקות חודרניות,אי נעימות וחוסר שלווה,למרות שכולם כל כך נחמדים ותוכמים..
אני,כלואה בבועה הזו,בתוך המציאות שלא מרפה.
את השעות כבר הפסקתי לספור,
הטיפטוף של הכימותרפיה ניהיה איטי יותר.
או שככה רק נדמה לי..
ובין כל זה געגועים לילדיי,שלא מבינים למה אמא בכתה כל כך הבוקר..

חוזרת מהטיפול,הכל ממשיך כאילו כלום לא קרה.
לעולם לא משנה שחיי נעצרו.
שליבי חדל מלפעום,שנעתקה נשימתי.
הילד הקטן שלי ניגש אלי מחבק אותי ובמבוכה לוחש,שואל:
"אמא? למה את חולה? "
את התשובה הוא קיבל.
תשובה בלי מילים.

כבר שנה וחצי אני מקבלת טיפולים כימותרפים.
הכאב כבר הפך להרגל.
בתקופת הזמן הזו,הכרתי מלא חברים חדשים,
חברים למחלה.
הכרתי נשים והורים וילדים,לכולם דבר משותף-המחלה.
ילדה קטנה אחת נגעה לליבי במיוחד.
ילדה קטנה,קרחת,עיניים חומות בהירות,וחיוך של מלאך..
תמיד הייתי משחקת איתה בכל מיני משחקים לילדים..
איכשהוא היא תמיד היתה מנצחת.
היא היתה חכמה,לא פעם אחת הופתעתי.
ילדה בת 6 שגוברת על אישה בת 35 בחכמתה..
פשוט מדהימה.

את המחלה גילו לה לפני 5 חודשים,ניסו כבר כל טיפול אפשרי,אבל לסרטן היתה נחישות רבה יותר וכח גדול יותר מלילדה בת 6,שלא הבינה מול מה היא נלחמת.
הסרטן אצלה רק המשיך להתפתח ונסיגה מצידו לא באה בחשבון.

לא משנה כמה היא ניסתה,וכמה היא רצתה..
את המלחמה הזו,היא לא ניצחה.

לאחר מותה,קיבלתי כוחות חדשים.
למען ילדיי,אשאר בחיים.
למען בעלי,אשאר שמחה.
למען עצמי,אשאר חזקה.

עוד חצי שנה חלפו כהרף עין.
את הסרטן הבסתי,אחרי מלחמת התשה נוראית..
ועכשיו אני מתחילה חיים חדשים.
לעולם לא אחזור להיות מה שהיתי לפני המחלה.
לא אותה חברה,לא אותה אשה,לא אותה אמא.
לא אותה אני.

אני חוזרת חדשה:
יותר מאושרת,יותר טובה,יותר מעניקה,יותר חזקה והכי חשוב,יותר בחיים!

ועכשיו,נותר לי רק לבקש תודה.
תודה מהחברות,מהמשפחה,מבעלי היקר וילדיי המקסימים..
וכמובן,תודה לך ה`,בורא עולם.
שהחזרת אותי לכל הטוב בחיי,
כאשה חדשה.