אתה

זה לגמרי לבד.
כל אחד עם עצמו.
כל אחד מול המסך שלו.
ורק אתה, זה שבצד,
מסתכל על כולם,
ולא מבין, לא יודע,
איך תחיה את כל חייך ככה…
אתה חושב שאת אופיים של אחרים אתה מזהה ברגעים
אבל אפילו את הקול שבראשך אתה לא מזהה.
ואתה חושב שאין שום קשר בינך לבין אחרים.
אתה חושב שאין לך עם מי להעביר את הזמן,
אך לעולם לא תאשים את עצמך,
תמיד תאשים את הסביבה.
הרי אתה בסדר,
ואתה לא רוצה להיות חלק מהעדר,
שמעביר חיים שלמים מול המסכים.

אתה כל הזמן בלחץ להספיק.
אתה כל הזמן מפחד.
מלא חרדות שהכל יעבור,
ואתה תשאר מאחור.
אתה מפחד כי אתה לא יודע מה הסוף.
אתה מפחד לחשוב שפיספסת, שהחמצת, שיכולת אבל לא עשית.
שנשארת כמו כולם.
שלא השתנה בך דבר.
ואתה כל הזמן מנסה לצבור ידע,
להשלים פערים עם העולם,
ואתה חושה שזו הדרך לחיים משמעותיים.

כשאתה פוגש באנשים,
אתה אינך מצליח להסתכל בעיניהם,
אתה תמצא דומם ותסתכל עליו,
כדי שחלילה לא תסתכל על בן אדם.
שהוא בסך הכל בדיוק כמוך.
בעל מחשבות, חרדות, רגשות.
אבל אתה מרגיש שמשהו בך מיוחד.
כי אתה מרגיש כל הזמן מוזר.
אתה מרגיש שהמחשבות שלך הן לא שלך.
אתה מסתכל במראה ולא מאמין שזה אתה.
אתה לא מאמין שיש לך פנים כאלה.
אתה לא מאמין שככה אתה נראה.
אתה לא מצליח להבין מה עובר לך בראש.
אתה לא מצליח לקלוט ולהכיל מה יש בך.
אתה מפחד שאתה חי בחלום. בתודעה. בהזיה. בניסוי. בכל דבר שהוא חסר משמעות.
ואת התשובה לשאלה הזו לא תמצא באינטרנט.
את זה לעולם לא תדע.
אולי רק אחרי מאה ועשרים,
אבל אז כבר לא תוכל לחזור אחורה,
ולהפיג את החרדות והפחדים.
כבר לא תוכל לומר לעצמך בראש –
פשוט תזרום, זה הכל.

אבל אתה פשוט לא מצליח לסלק את המחשבות מהראש שלך.
ואתה גם נהנה מהן, כי בלעדיהן על מה כבר תחשוב..?
על מה תלבש מחר? על מה תאכל?
עדיף לחשוב על השאלות שלך.
אבל תחשוב עליהן בהנאה.
הרי החלק החלק הכי כיף בספר הוא החלק שבו אתה לא יודע מה יקרה בהמשכו, זהו החלק הכי מותח. בו אתה לא תעזוב את הספר עד שתדע מה יהיה. בו אתה מרגיש את הסקרנות בוערת בגופך.
כך בחיים, אל תעזוב אותם, תחיה אותם, תענה על תשובותיך דרכם. וגם אם לא תמצא תשובה, גם אם הכל פתוח, הכל בסדר-
זה החלק הכיף ביותר.