אתה בסדר?

"אתה בסדר?
את שואלת בחשש.
"למה שיהיה לך אכפת?"
אני שואל ואפילו לא מרים את מבטי.
"ואם את תגידי לי 'בגלל שאני חברה שלך'
אני אצחק לך בפנים" אני אומר בקול אדיש.
"אז אין אפשר לתאר אותנו?"
את שואלת ומרימה מבט.
"לא יודע, אבל ממש לא כחברים"
אני עונה לך, וממשיך להתעסק בצמחייה.
"למה לא?" את שואלת, ומתיישבת ליידי.
אך אני לא נותן לך לעשות זאת,
משום שאני קם ברגע שאת מתיישבת.
"בגלל שחברים לא צוחקים ומשפילים אותך בפני כול בית הספר"
אני עונה לך, ומנגב את הדשא מבגדיי.
"הם לא השאירו לי ברירה" את עונה בשקט.
"אני מניחה שהם כיוונו אקדח לראשך" אני אומר באדישות.
"אבל את יודעת שאפילו אם הם הצמידו אקדח לראשך,
יש לפחות מאה דברים שונים שאת יכולה לעשות"
אני מוסיף, ומסתובב ממך.
את לא אמרת דבר, רק קמת והתחלת ללכת אחריי.
"אני מניח שפשוט רצית להיות אחת מהם, נכון?"
אני שואל אך איני מחכה לתשובה.
"רק שכחת שלעולם לא תהיי אחת מהם, שאין לזה אפילו סיכוי קלוש"
אני אומר ומתחיל ללכת מהר יותר.
"את יודעת, אני עמדתי לצידך כאשר הם השפילו וביזו אותך,
אבל את לא עשית את אותו הדבר,
לכן אינינו יכולים להחשב כחברים, אפילו לא קרוב"
אני אומר אל מעבר לכתפי.
"אה, ולשאלתך, אני לא בסדר, וכנראה לעולם לא אהיה"