אש

אני עומדת מול הרוח, היא מעיפה את שערי הבהיר עייני הכחולות נוצצות מדמעות. ידי מלהות בחתכים וצלקות, שנגרמו מכל כך הרבה שנים של סבל וכאב, אני נזכרת בימים ההם שנסגרתי בחדרי כמו ילדה קטנה בזמן שאחי פורץ את הדלת, הוא היה מאיים עליי הוא היה חותך אותי אבל הוא תמיד השאיר אותי בחיים בשביל להיתלל בי כל יום ויום.
הוריי עמדו בצד אבי עודד אותו ואמי עמדה כמו פסל כמו מלאך מושלם ושקט, הסתכלתי עלייה בעיניים אדומות מדמעות אבל היא רק אסיתה את מבטה והלכה משם, נותנת להם להיתלל בי.
כשאני עומדת עכשיו מול הרוח הקרה פצעיי שורפים, והאש מאחוריי מתחזקת. אני מריחה את העשן ואת העצים נשרפים, אני שומעת את הצרחות שהדהדו סביבי, הסתובבתי והסתכלתי לתוך האש בכעס ובידיעה שזה ככה צריך להיות, ככה אני צריכה לסיים את חיי.
התחלתי ללכת לכיוון האש ואז לתוכו, הרגשתי עורי נישרף ומתקלף, שערי נישרף במהירות וככה גם עייני שהוא פתוחות שהסתכלו מקודם אל השמיים האפורים מעשן ואפר המתים. בשרי התחמם במהירות וניצלה בתוך שניות ספורות הרגשתי את ליבי עוצר ואת נשמתי נלקחת ממני, הכאב הזה היה טוב. זה היה כאב חיי, הכאב שהעולם רצה.
הם רצו שאני רק ימות ועכשיו זה קרה, ביי ביי…