ארמון זכוכית

היא לא ידעה שמאחורי כל המוזיקה היא תמצא את עצמה בשקט נפשי מאוד שונה. היא התכוונה לתת לרעש לסחוף אותה ולתת לסמים לעשות את מה שהרעש לא יצליח. המאורה הריחה מחוסר השלווה שלה, והיא הצליחה לספור כבר שלושה אנשים מעולפים. כמובן, היו יותר, אבל צווארה כאב מאתמול בערב, אז היא יכלה להסתכל לכיוון אחד – קדימה.

האוזניים שלה היו מעומעמות ולידה נחה גיטרה אקוסטית, חסרת שימוש. כנראה לא הגיטרה שלה, היא כבר לא זכרה. היא הרגישה כלואה בתוך ארמון מזכוכית חסינת כדורים ללב. היא דפקה על החלון וניסתה, אחרי כמה דקות, לשבור את הדלת עם כל החולשה שהרגישה. בן אדם רביעי התעלף בקו הראייה שלה, ממחיש את חוסר ההצלחה שלה.

היא לא הייתה רגילה לשקט הזה. הוא הרגיש לה כמו שתיקה מביכה בשיחה לא מצליחה עם עצמה. היא נסתה להזיז את היד ופגעה בגוף כלשהו ששכב לידה, נראה לה שזה היה של דויד, השותף שלה לדירה שהחליט לבוא איתה היום. נשמע קול גניחה קל ומיד לאחר מכן ראשו של דויד הציף את שדה הראייה שלה. היא פתחה את הלב כדי להוציא את המילים אבל הצליחה רק ללחוש שיביא לה מים. הוא הנהן קלות וקם, מדדה אל עבר הבר. יופי, חשבה לעצמה, עכשיו גם הצד השמאלי שלי קר.

היא נסתה לדפוק שוב על דלתות הזכוכית, אהוד בנאי השמיע צלילים מבחוץ. שלושה אנשים זרים, לבושים חליפות שחורות, עברו מבעד לכלאה המוזר. היא השתעלה, מבינה שקר בארמון. הבל פיה התעבה על הזכוכית, מלווה בקצת רוק, ומיד החל להתפשט על כל הקיר, ולאחר מכן גם על התקרה ועל שאר הקירות. היא לא הצליחה לראות מבעדו.

דויד חזר עם המים, והיא שתתה עד שהבינה שהפה שלה ישאר יבש בכל מקרה. המוזיקה הרועשת המשיכה אבל היא לא מצאה עוד טעם לנסות להקשיב, מסתבר שהארמון שלה חסין לרעש. דויד חזר לנמנם לצידה, מניח את ידו על בטנה. היא לקחה את היד וערסלה אותה באלכסון לא מוצלח, כך שגם לה וכנראה שגם לו, אם היה ער, לא היה נוח. היא הייתה מוכנה להשאר עם חוסר הנוחות הזה, ועם היד שלו דפקה על הארמון. כשגם זה לא עזר, היא עצמה את העיניים ונרדמה, נותנת לשקט המביך שלה עם עצמה לעטוף אותה. כשהתעוררה בבוקר לאחר מכן, הארמון נעלם והיא הייתה במיטתה, ידו של דויד עדיין מעורסלת בצורה מוזרה תחת ידיה. היא קמה, מופתעת, והלכה לצחצח שיניים.