ארגזים למעבר ללונדון… (הוידוי של סאני)

נשארו עוד כמה ימים בסך הכל. שבועיים הם לא מספיק זמן בשביל להיפרד. לא מהארץ הזאת, לא מהחברים, לא מכל האנשים שאני אוהב ושונא. החדר שלי כמעט ריק. החפצים בארגזים, כבר נשלחו הרחק עם משאית ההובלה, וכל השאר במזוודות ושקיות. בכל יום שעובר אני לא יודע מה להרגיש. אני מתרגש כל כך. ועצוב כל כך. יותר מן הרגיל. ניסיתי ליהנות כמה שיותר. והצלחתי. אבל ההנאה שצברתי לא תחפה על הדיכאון שאחוש ברגע שאבין שלא אראה את פניי חבריי במשך יותר מכמה חודשים. שנתקשר רק בעזרת הסקייפ, כי שיחות טלפון עולות יותר מדי. שלא אהיה שם בשביל לתמוך בשני. שלא אראה את החברות הבאות של דין. שלא אפגוש את הנערה החמודה והבלונדינית מחנות הקעקועים. שלא אוכל בביסטרו של שלומי, ושלא אשתה אקס אל כי בלונדון יש מונסטר. החשש אוחז בלבי כבר יותר מדי זמן. אני מרגיש שמישהו דחף יד אל תוך בטני והתחיל לערבב דברים באופן לא נחוץ. אני לא יכול להסביר מה אני מרגיש, כי המילים בורחות ממני. קשה לי לכתוב כשאני לחוץ, לכן אני כותב פחות. אני אנסה לכתוב ולהעלות גם מלונדון. הבטחתי לעצמי שאמשיך לכתוב בעברית, כדי שלא אשכח את השפה.
אני לא רוצה לעבור. אני יודע שיש אנשים שהיו קופצים על ההזדמנות. חיים חדשים, מקום חדש, אף אחד לא מכיר אותי, ועוד בלונדון. אבל אני לא אשתנה – אותו טיפוס ממורמר ודיכאוני באופן תמידי, שקורא כל היום וצופה באנימה, ומקשיב ללהקות רוק ומטאל. זה לא ישנה אם יכירו את שמי בהתחלה. אנשים מתרחקים ממני, בגלל שהם כן מכירים אותי. אני מתנהג כמו עצמי. אני מנסה לא להעמיד פנים. ואף אחד לא מזדהה. או, שלאף אחד אין אומץ להודות בכך שהוא מזדהה. לכן אני פוחד שאשאר בודד שוב. כרגיל. לקח לי זמן למצוא את שני החברים היחידים שלי. ועכשיו, אצטרך להיפרד מהם. טרגדיה.
אני לא הולך לבית הספר יותר. את שלושת הימים האחרונים ביליתי באריזה של החפצים שלי, ובכתיבת שירים נוראיים ועגומים שמשקפים את הנשמה השחוקה שלי. החלטתי שאני רוצה להיות סופר. אני לא יודע על מה אני אכתוב. כנראה על מה שאני מרגיש. שמעתי מישהו אומר, "סיפור טוב לא מגיע משמחה". אולי יהיה לי סיכוי, אני בהחלט לא שמח. אבל אם להיות סופר, משמע להישאר עמוק בתוך הבוץ הטובעני שחונק אותי, לבדי, לעולם לא מת אך תמיד גוסס, אוותר מיד. אני מעדיף לחוש את הכאב אך לא להתרכז בו. אני חושב שההתרכזות עצמה מגבירה את הכאב במקצת. אני כותב כדי לשחרר.
לפני שהתחלתי לכתוב, הייתי מוציא את הכאב והכעס בדרכים אחרות. הלחץ היה מקשה עליי מאוד. הייתי רואה דברים. מוזרים. ולא מובנים. היה לי פסיכולוג. והוא לא חיבב אותי במיוחד. אחרי שהתחלתי לקחת כדורים, ושיקרתי לו, ההורים שלי החליטו שאני בסדר בלעדיו. הדברים עדיין היו שם. אבל התעלמתי. הייתי מוציא את הכאב על הזרועות. אני עדיין עושה זאת לפעמים. אבל בתדירות נמוכה יותר. הייתי שורף. לא את עצמי. הייתי שורף ספרי לימוד בסמטאות רחוקות, מעשן ושותה. אני עדיין מעשן ושותה. אבל אני לא שורף ספרי לימוד. כי אני לא רוצה להקשות על אמא שלי. וגם בגלל שזה מטופש.
גלשתי לנושא אחר. אני ממש מרוכז בעצמי, כמו כל בן אנוש אחר, לכן קל לי לדבר על הכאב שלי. לונדון תהיה יפה. היא תמיד כך. בכל חורף, בכל קיץ. אבל לא יהיה עוד נוף כמו הנוף של חיפה.