ארבעת המינים

"היום אני מסדרת את הארון שלי" הודעתי בבוקר לכל המשפחה.
"בסדר, לכי על זה" הניד את ראשו ברב חשיבות בן זוגי ואבי ילדיי "לא אמנע ממך את ההנאה הגדולה בלזרוק שוב פעם בגדים לא כל כך ישנים ולא כל כך משומשים".
לשאר בני המשפחה, ילדים וכלבים, לא היה ממש עניין בצורך שלי לארגן מחדש משהו.
"רק שתדעי לך שאם במקום כל פעם שהיית מרגישה צורך לקנות איזו חולצה, תכשיט או נעל, היית שמה את הכסף בצד כבר היינו יכולים לקנות את מגדלי יו פעמיים".
"יו, מיטו (metoo)" אמרתי בסרקזם מופגן.
"את יכולה לגחך על זה, אבל עמוק בפנים את יודעת שזה נכון" הפטיר בעלי, למה לכבס מילים, שיחייה.
"מה אוכלים?" שאלו שני הבנים החמודים שלי.
"מה שאתם רוצים" עניתי כשחיוך מרוח על פניי.
"אוף, אני רעב ואין כלום במקרר" ענה אחד מהם תוך שימוש במשפט המשומש ביותר לצורכי העצמה נשית, כלומר העצמת רגשי אשמה נשית.
"פנקייקס טוסט וסלט ישביעו את רעבונכם?" שאלתי והצעתי כאחד.
"כן!!!"
"יופי, אז רוצים לעזור לי להכין את התערובת?" סידור הארון התרחק לו במרחק של 45 דקות וחשתי איך האנרגיות הטובות שהתעוררתי איתן מתמעטות בקצת.
"לא, אנחנו הולכים לשחק בפלייסטיישן, תקראי לנו כשהאוכל יהיה מוכן" שנייה אחרי זה הם כבר היו מחוברים למשחק פיזית, מנטלית, רגשית – אין ספק שמי שכתב את התסריט של "המטריקס" כיוון מדוייק כל כך. השאלות כרגע הן פחות הרות גורל: לשחק בפורטנייט או באוברווטצ' ובכל זאת זהו מדרון חלקלק.
האנרגיות החיוביות שלי כבר צנחו ב- 50%.
נטשתי את כוס הקפה הפושרת שלי על השולחן במטבח ופניתי להוציא את המצרכים מן המקרר להכנת ארוחת הבוקר לגוזלים המורעבים שלי, שכרגע היו עסוקים במסע הרג המוני תוך ניצול מקסימום כלי הנשק שהיו ברשותם.
תשמחי, חשבתי לעצמי, את יכולה לראות את עצמך כברת מזל, הם כבר מסודרים מבחינת קריירה לעתיד: או שהם יהיו שכירי חרב או סוחרי נשק.
כשעה לאחר מכן הכלים כבר הוכנסו למדיח הכלים, השולחן נוקה והילדודס ירו פקודות לתוך האוזנייה.
זהו.
"אני בחדר שלי מסדרת את הארון, אם זה מעניין את מישהו" אף אחד לא ענה.
יש משהו מטהר בלזרוק בגדים ישנים ולארגן מחדש את הבגדים ששרדו את הסלקציה – המובחרים.
זה לא שאני מארגנת מחדש את החיים שלי ואולי כן. פתאום חולצה שלא ראיתי כבר חודשים ושכחתי מקיומה חוזרת לתודעה – היא תשדר משהו עוצמתי וחדש עליי, משהו ששום חולצה אחרת לפניה לא שידרה, אולי.
ואולי לא.
פתאום אני אהיה אופטימית ושמחה כמו שלא הייתי כבר זמן רב.
ואולי לא.
סתם בגדים אין בהם שום דבר חוץ מבד, תפור היטב או שלא. הוט קוטור או חוטים סוררים שהשתחררו בלי משים.
הם לא יהפכו אותי למשהו שאיני למן אדם אחר שהוא לא אני.
אולי רק אזרוק את כל הערמה הזאת שהצטברה לה בצד: בגדים קצת דהויים, קצת פחות מחמיאים, סתם בגדים שחשבתי שיהדירו אותי ובעצם מוציאים אותי סתם מנופחת מחשיבות עצמית, בגדים ששכחתי מקיומם וכבר אין הצדקה לכך בכלל, את כל ערמת החלומות הבלתי ממומשים אשים בתוך שקית גדולה, אניח בצד או בתוך איזו מכולה ומישהו כבר ירכיב מהם חלומות חדשים – מישהו שידע להעריך .
המדע, כך התבשרתי לא מזמן יודע לחלק את כל בני האדם ל-4 סוגים של אנשים. כל כך מעט?
ואולי זה רק אומר שרב המשותף בינינו לעומת המפריד – אולי באיזו יבשת אחרת בעולם עומדת אשה עם כך וכך ילדים ומעמיסה בגדים לתוך שקים, זורקת פנטזיות שכבר לא יקרו, סיפורים שחשבה שהבגדים יספרו אבל נגנזו.
פתאום אני שומעת צעקות מחדר המסכים
"אני משחק עכשיו" הם צועקים אחד על השני.
"תפסיקו לפני שאני מכבה את הפלייסטיישן" אני אומרת בקור הרוח, שאני די מופתעת שהצלחתי לגייס.
הם ממשיכים כמובן להטיח האשמות שונות אחד בשני.
"טוב, תכבו את המסך ובואו תעזרו לי לזרוק את השקיות עם הבגדים" אני יורה פקודה לעברם. מסתבר שכך הם מגיבים הכי טוב.
אני רואה שהם מתלבטים בינם לבין עצמם אם הם ממשיכים לריב או באים לעזרתי ומחליטים לזנוח את העולם הדיגיטלי לטובת העולם האמיתי גם אם זה רק כדי למחזר כמה שקים של בגדים משומשים.
ההחלטה נופלת בסופו של דבר.
כל אחד מאתנו לוקח שקית ויוצא מהבית.
אנחנו צועדים יחדיו לכיוון מכולת הבגדים, בדרך עוברים מולנו שני צעירים חרדים מחזיקים בתוך שקית פלסטיק את ארבעת המינים: אתרוג ריחני וטעים להפליא, לולב – טעים בזכות התמרים התלויים שלמעשה הוחזק מחוץ לשקית, הדס ריחני, ערבה מקופחת חסרת טעם וריח.
הבנים, במכנסיים קצרים, חולצה וכפכפים ואני סתם בג'ינס וגופיה פשוטה.
"אמא! תקשיבי! יש לי 200 שקל שקיבלתי מסבתא ואני רוצה לקנות נעליים חדשות שעולות 700 שקל. אני מביא לך את הכסף ואת משלימה מה את אומרת?"
אני מסתכלת עליו ממושכות ואז שואלת: "בא לכם ללכת לגינה לשחק?"
"כן" הם עונים פה אחד.
הנעליים ושאר העולם ימתינו לנו עוד קצת עד שנסיים להתגלץ' או להתנדנד בנדנדה או סתם לשבת על הדשא הירוק הריחני.