ארבעמאות שקלים

"שוב בכית?", יואב שאל אותי בכעס כשהתיישבתי על אדמת הפרדס. השמש נצצה בשמיים והדגישה את כל הצללים שענפיהם של עצי התפוז הטילו על האדמה.
הנהנתי. העיניים שלי עוד היו אדומות מהבוקר. קיבלתי את ההודעה שלו כמה דקות אחרי שהתעוררתי. הוא לא אמר בה אם נפגש בפרדס כרגיל, אבל קיוויתי שכן, אז יצאתי חצי שעה מוקדם יותר מהבית בתקווה שהוא יבוא. הוא כבר היה שם, עם הגופייה השחורה של ראמונס והג'ינס הקרוע. הצלחתי לראות שאריות של איפור מסביב לעיניים שלו, למרות שאף אחד אחר לא היה רואה.
הוא היה גבוה, כמעט כמו העץ שמתחתיו התיישבתי. עץ צעיר שידעתי שננטע על ידי איידם אונאופסקי, בעל הפרדס, לפני שנה וחצי בערך, בפסח. הוא חבר של ההורים שלי, אז שבועיים אחרי שאבא שלי נפטר הוא נטע את העץ הזה לזכרו. זו הייתה פעם הראשונה שבכיתי בפרדס הזה.
"לא הייתי צריך לספר לך על זה. סיפרת למישהו?". הוא בעט בערמה של עלים יבשים שנתנו לסתיו לקחת אותם מהעצים ולהפיל אותם לקבר אחים שהשמיע קולות פיצוח מספקים כשדרכת עליהם. העיניים שלו היו כחולות בהירות והשיער שלו שחור קצר. הוא היה שרירי, בן שש עשרה. אני הייתי צנום וקטן. מהסוג שמתחבא כשהילדים הגדולים שכבר סיימו לימודים באים להציק לאח שלך הקטן שבטעות נכנס לשטח שלהם כשהם עישנו ולהרביץ לו. לא הייתי מהסוג שצועק עליהם ושולף סכין ומבריח אותם, בידיעה שהם יחזרו. יחזרו ויפרצו לחדר שלך דרך החלון בבוקר ויאיימו שהם יתלשו לך את הביצים ויספרו לכולם שאתה הומו ששוכב עם החנון מהכיתה המקבילה.
היום הם שוב איימו עליו, התקשרו בחמש לפנות בוקר ואמרו לו להביא להם ארבע מאות שקל למסיבה-של-לפני-גיוס של שלושה מהם.
היו לי ארבע מאות שקל בכיס. רציתי להביא לו אבל ידעתי שהוא לא יסכים לקבל ממני. גם ככה הוא בקושי הסכים לזה ששילמתי מדי פעם בעצמי על כל הארוחות. לימדתי כמה ילדים בשכונה מחשבים ומתמטיקה ולא היו כמה בני זונות שאיימו עלי שאביא להם כסף מידי פעם. לא היו לי את הביצים ללכת אליהם ולהביא להם את הכסף בלי שהוא ידע והוא השביע אותי לא לדבר על זה עם אף אחד. הוא היה סוג של אביר והרגיש שהוא צריך להיות זה שיסיים איתם את העסק. ידעתי שהוא מתלבט בין לקנות מכשיר של הקלטות סתר ולשלוח להורים שלהם לבין להביא את החברים שלו מהמכון ולפוצץ אותם מכות, אולי גם לצאת מהארון בדרך. ידעתי שהוא כועס על עצמו שהוא לא בוחר, וידעתי שהוא לא יקשיב לשום דבר שאומר לו.
יואב הושיט לי את ידיו. לקחתי אותן והוא זרק אותי בחזרה לאדמה. נפלתי, ראשי פוגע בתיק שלי. הוא צחק ונשכב לידי, לוקח את ידי ושם על החזה שלו. ליטפתי אותו ושוב שקלתי להציע לו לברוח איתי. היינו יכולים להיות כמו בוני וקלייד, בגרסת הבמאי הגאה. לא היה בי את חוסר הבושה הנדרש כדי לשדוד בנק, אבל יכלתי לתכנת איפשהו בזמן שהוא שודד כמה. ידעתי איפה אנחנו יכולים לשכור דירה ולו היה רישיון לאופנוע. היינו יכולים להיות בלתי מנוצחים.
הטלפון שלי צלצל. צריך ללכת לבית הספר. נאנחנו ביחד, צחקנו קצת. קמנו והוא נתן לי אגרוף חלש בכתף. "אל תבכה בגללי", הוא אמר. אם היה לנו ילד, בטח היו לו עין אחת כחולה ואחת ירוקה.
"אני אשתדל", אמרתי. ידעתי שלא אעמוד בזה, אני אדם רגשן ואוהב ששונא את עצמו שהוא לא אוהב מספיק כדי ללכת ולעזור לחבר שלו. אין פה סוף אופטימי.