אפשר לצאת מזה? חלק 3

**המשך לסיפור שכתבתי, יש אותו שם לכותרת אז תראו, שווה לקרוא**

התעוררתי לבוקר חדש. אני בת 17 ויום. יש!
פתחתי את האיפון וקראתי בשקט את כל ההודעות של המזל טוב.
הרבה ברכות אבל אף אחת מהן לא מילאה לי את החור בלב.
החור החסר של היום הולדת שלי, שאמא שלי, אבא שלי וליאור שכחו..
או יותר הכחישו..
פתחתי את ההודעה האחרונה שזה מנדב
'מזל טוב ילדה יפה' כתב. הלוואי והיתי רואה בי את היפה שמסתתר בתוכי, כי אני לא רואה..
התארגנתי לבית ספר ויצאתי מהחדר עם התיק של בית ספר והתמקמתי במטבח, הכנתי לעצמי נס ועוגיה, לא יותר מזה.
התיישבתי ואכלתי בשקט את האוכל והצצתי מידי פעם על דלת חדרם של אמא ואבא, לראות מי יצא משם.
"בוקר טוב ליא…" שמעתי את אבא אומר ומיד מפסיק,
"שני" מלמלתי והבטתי בכוס שלי, הקפה יצא היום מאוד כהה.. כמו החיים שלי. שחור.
"כן.. שני" אמר והכין לעצמו קפה מהמכונת קפה שאמא ואבא קנו לבית, כלומר לבית אבל אסור לי להשתמש בזה.. אמא אומרת שאני לא אחראית, וגם אם זה ייהרס אני ייצטרך לשלם מהכסף שלי, ואין לי כסף לזה.
אני משלמת כל חודש 1,000 שקל להורים שלי, זה 50% מהמשכורת שלי..
700 שקל הולך על ה'שכירות' שאני גרה כאן, וכל השאר על זה שאני אוכלת בבית ונהנת מהדברים בבית.
חח מוזר כן.. אף פעם לא סיפרתי לחברות שלי שאני משלמת להורים שלי, הן יחשבו שאני משוגעת. ההורים שלהם משלמים להם, לא ההפך.. כמוני.
"הנה אתה יכול לשבת" אמרתי ופיניתי את הדברים מהשולחן בשביל שישב מולי, רחוק ממני..
"זה בסדר, נוח לי ככה" אמר והמשיך לשתות את הקפה שלו ליד המכונת קפה שנמצאת על השיש.
"טוב.." אמרתי בעייפות, עייפות מהמתח הלא מפסיק הזה, מהעוינות הזאת.
"אתמול היה לי יום הולדת 17" אמרתי בקול רגיל ללא רגש, הרי כל שנה יש יום הולדת, אפילו פעמיים בעברי.
נאנחתי ביני לבין עצמי וקמתי מהשולחן ושמתי את הכלים במדיח ויצאתי מהבית, לא חיכיתי לשום מילה נוספת מאבא, הרי על מה יש לדבר….
הלכתי לבית ספר ולבשתי על עצמי את המסכה שהחיים שלי מושייי- מושייי – מושלמים!

"מי קנתה נעליים חדשות של אדידס ב500 שקל?!" אמרה בהתלהבות דניאל והצביעה על נעלים באמת יפות של אדידס
"יפות! תתחדשי" אמרתי לה בהתלהבות שנראת לעין, אבל בתוכי היה לי מאוד רע.
"מה עשית אתמול ביום הולדת שלך? רציתי שנצא!" אמרה בהתלוננות,
לספר את האמת? נו ברור שאת האמת, היא חברה שלי!
"הלכתי למסעדה עם המשפחה, את מכירה את המסעדה שאני אוהבת, הטעימה הזאת" אמרתי, טוב טיפה עידנתי את הסיפור המרתק של מה שעשיתי ביום הולדת
"מה קנית?" שאלה בהתלהבות, רק קניות
"הרבה" שיקרתי,
"ספרי יא כבדה" צחקה
"גינס מפול אנד בר, סריג מh&m, ונעליי עקב" אמרתי בחיוך, באמת קניתי, אבל מהכסף שלי.
"פינקה אותך אמא" צחקה דניאל, "כן" חייכתי חיוך קטן

הלימודים הסתיימו וכמו תמיד עפתי לעבודה כי יש לי לשלם בסוך חודש 1000 שקל לאבא ואמא.
גם היום נדב לא היה וזה היה מעולה מבחינתי.
לעומתו ליאור כן באה.
"ליאור יש הזמנה לשולחן ארב…" באתי להמשיך אבל הקטעתי ע"י צחקוק שלה
"למה נראה לך! לכי את" צחקה בזלזול
"אני לא יכולה, אני בבר עכשיו" אמרתי והסתכלתי עליה במבט לא מבין
"אז תעשי גם וגם" אמרה והתלבטתה עם להחליף את החולצה שקניתי לה ליום הולדת, בין החולצה של העבודה
"מאיפה החולצה?" שאלה מוכרת שעובדת איתנו
"נראה לי h&m, שניר קנה לי" אמרה ובאותו רגע נפלט לי צחוק קטן
"זה מפול אנד בר, קניתי לה ליום הולדת" חייכתי ובאתי לחזור לעיסוקיי
"מושלם! ומה את קנית לה?" שאלה את ליאור,
"למה לקנות לה?" שאלה ללא הבנה
"היה לה אתמול יום הולדת" אמרה כאילו זה מובן מאילו.
"היה לך יום הולדת?" ליאור צחקה לי בפרצוף,
גלגלתי את עיניי וחייכתי חיוך רחב, שתחשוב שליאור מתלוצצת והלכתי להביא הזמנה לשולחן 4, במקום ליאור.

חזרתי לבית, כמובן לבד. בלי ליאור כי היא נסעה ברכב והתעריף שהיא לוקחת לנסיעה זה 40 שקל, שבאוטובוס זה 10 שקל.
נסעתי באוטובוס וההלכתי טיפה ברגל בשביל להגיע לבית, באתי לפתוח את הדלת עם המפתח ושמעתי רעשים,
הדלת נפתחה והאורות בבית היו כבויים,
"הפתעה!" שמעתי קולות שמחים צועקים והבחנתי בכל החברים שלי עומדים ומחבקים אותי,
ומאחורה אמא אבא וליאור מנסים לפלס את דרכם אליי, נעמדתי ללא הבנה באמצע והרגשתי את ליאור עוטפת אותי בחיבוק רחב ואחריה אמא ואז אבא.
גמגמתי מהתרגשות.
"כל.. כל הריב היה שקר? לא שכחתם אותי? זה היה בשביל ההפתעה?" שאלתי ללא הבנה
"כן" חייכה אמא ונשקה לראשי, כמה זמן לא קיבלתי נשיקה או חיבוק ממנה.
"מזל טוב ילדה שלי!" אמרה והיא ואבא קפצו עליי בחיבוק.

שני.
שני.
שני.

פקחתי את עיניי וגיליתי שאני באוטובוס. מה? חחח
איפה אמא, אבא, ליאור?!
כל זה היה.. היה.. חלום..?
נכנסתי לבית והבנתי שזה באמת חלום.
שום מסיבת הפתעה לא חיכתה לי. ההפך.. מה שחיכה לי זה סבל.
"הי.." אמרתי בלחש ונכנסתי לבית, האווירה לא היתה אווירה של בית..
היתה אווירה של מעיקות.. תחושה רעה וכואבת.
"ליא.." אמרתי ונקטעתי ע'י עצמי וצחקתי על עצמי בלב.. מה אני מנסה..
אני כבר שבועיים מנסה שכולם ישימו לב אלי, אני כבר יותר מ5 שנים מנסה להבין למה לא אוהבים אותי, למה הם לא מתייחסים אלי כמו אל בן אדם רגיל.
התיישבתי בשולחן אוכל והסתכלתי עליהם..
הם משפחה. הם מחוברים, מאוחדים, משלימים אחד את השני. ומה אני? נעלם… אולי אני נמצאת באחד מספרי המתמטיקה.. בתור איקס אחד גדול
ליאור ישבה באמצע ומצד אחד שלה ישב אבא ומהצד השני ישבה אמא.
ואני?חח.. אני.. אני לא בתמונה.
חייכתי. הם נראו משפחה, מה שאני אף פעם לא הרגשתי וכנראה אף פעם לא אוכל להרגיש חלק מהמשפחה שלהם..
מזל טוב. זה מה שקיבלתי מאבא, ועוד השתעלות של חנק מצידו. טוב הוא לא אמר את זה במילים האלה, הוא רק השתעל אבל הוא התכוון בלב להגיד מזל טוב.
החנקתי שיעול קטן ונכנסתי לבית שלי, אל המשפחה שלי.
החדר שלי.
שם אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא רצויה, שהוא לא אוהב אותי.
הסתכלתי על התקרה ולא הורדתי את עיניי, פשוט נשביתי בקיר האטום והלבן.

עוד בוקר הגיע לו, היום אני בטוחה שיהיה יותר טוב, מוכרח להיות יותר טוב .
התארגנתי אל הבית ספר ואמא ואבא וליאור ישבו לאכול ארוחת בוקר, כמו תמיד..
לא בירכתי בבוקר טוב, גם ככה הם לא יענו. והתחושה הזאת שאני מדברת ואף אחד לא עונה מעיקה עליי.
עם חברות אני לא מדברת הרבה בשביל לא לצאת חופרת, עם המשפחה אני לא מדברת כי הם לא מדברים איתי. אז אני רוב היום שותקת ומדברת אל עצמי, בלב.. מכירים את זה?
תמיד אני משתיקה את הטלפון ועושה את עצמי מדברת ,ואין אף אחד בקו השני.
הכנתי לי נס ובאתי להתיישב במקום הקבוע שלי, ליד ליאור.
"איזה יום מעייף" אמרה ופרסה את ידיה ורגליה על כל האזור שבו הייתי אמורה לשבת, כולל הכיסא שלי.
"ליאור.. את יכולה לזוז?" שאלתי והזזתי מעט את הכיסא בשביל לשבת במקום שלי, אבל היא היתה מקובעת..
"אבא ואמא שמעתם זבוב?" צחקה בקול והתעלמה ממני, אבא שתק ולא דיבר, לעומתו אמא גיחכה בקול די חזק ולגמה מהקפה שלה.
נשענתי על הקיר בעייפות ולגמתי מהנס קפה, פחות מריבות.
הסתכלתי על אבא ולא הבנתי איך הוא יכול להתעלם, איך הוא יכול לא לדבר איתי יותר משבועיים, להתעלם ממני כאילו אני רוח.
וככה לגבי אמא, וליאור.
גלגלתי את עיניי כשליאור סימנה לאמא לקום, ואמא קמה.
היא התקרבה אל ליאור, וליאור לחשה לה משהו והסתכלה עליי וצחקה
אמא צחקה והסתכלה גם.
גלגלתי את עיניי וירד לי החשק מלשתות ולאכול, שמתי את הכוס בכיור ויצאתי מהבית.
מקווה שמכונית תדרוס אותי בדרך לבית ספר תעשה לי טובה ותשלח אותי אל גן עדן.
אפילו לגיהנום.. כי מה שאני עוברת כאן זה יותר מגיהנום.

יצאתי מהבית ספר ושמעתי צפצוף של מכונית, התעלמתי. מי כבר יצפצף בשבילי
הצפצוף המשיך והמשכתי ללכת בעצבנות.
כהשבן אדם לא הפסיק לצפצף הסתובבתי עצבנית יותר מתמיד וראיתי את נדב.
"מה!" אמרתי בכעס ונכנסתי למכונית שלו בעצבים
"בן אדם מצפצף לך שעה! כואב לך לענות?!" אמר בכעס גם הוא
"כן! כואב לי" אמרתי והפנתי לו את גבי בזמן שנסענו לאין לי מושג.. לאיפה.
הנסיעה המשיכה שקטה והרגשתי רע שלא יכולתי לדבר יפה יותר עם נדב.
"אני סתם עצבנית.. אל תתיחס אלי" אמרתי השקט והבטתי בפניו. הוא לא ענה, רק הידק את לסתו בקשיחות ונשף בעצבנות
"נדב.. הכל בסדר?" שאלתי והבטתח על הפרופיל הכועס שלו
"לא! פאקינג הכל לא בסדר!" אמר בכעס והמשיך לנסוע
"מה לא בסדר?" שאלתי ללא הבנה
"זה לא בסדר!" אמר ועצר את המכונית ליד שדה לא מוכר ויצא מהרכב,
יצאתי מהרכב ועמדתי בשקט מאחוריו, פחדתי.
"נדב.." אמרתי בשקט וליטפתי את גבו המתוח בעדינות
"לא תכננתי שזה יצא ככה" אמרתי בשקט ונעמדתי מולו והנחתי את ידיי על לחייו והרמתי בעדינות את פניו שיביטו בי.
"גם אני לא" אמר והביט בי בעיניו הקודחות.
"הנה.. עכשיו הכל בסדר.. אפשר לחזור.. נכון?" שאלתי בחשש , רק לא לעצבן אותו, לא בא לי למות בדרך כזאת.
"עוד לא" מלמל ותפס בשתיי ידיי והניח אותן על מותניו בזמן שידיו ליטפו את לחיי באופן רגוע,
השפלתי את ראשי, כי אני לא יכולה לחשוב על שום דבר חוץ מהשפתיים הבשרניות שלו.
"תרימי את הראש" אמר בלחישה, הרמתי את ראשי ונשבתי שוב בעיניו.
"אני אוהב אותך. את מבינה? אני אוהב אות-" בא להמשיך אבל קטעתי אותו
"אני אוהבת אותך נדב" אמרתי בהקלה,
"חשבתי שאתה אוהב את ליאור" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב
"אני אוהב רק אותך. תביני, רק אותך! מהיום הראשון שראיתי אותך" אמר בהתוודות
"לא.." חייכתי והצמדתי את ראשי על החזה שלו, אני לא מאמינה שזה קורה לי.
"אתה לא רציני" אמרתי בין צחקוק לדמעה
"אני פאקינג חשבתי שאני לא שווה.. שאני לא מישהי מתאימה לך.." אמרתי בביאוס
"אני חושב רק עלייך. את! תביני, לא את ליאור, לא אף אחת אחרת" אמר והרים את פניי מעט למעלה ונשק לאפי.
"אני פשוט אוהב אותך" אמר ושפתיו לאט לאט ירדו אל עבר שפתיי וסחפו אותי לנשיקה ארוכה, התמסרתי לנשיקה ולאט לאט התרגלתי לתחושה שאני חולקת עם מישהו חלק צמני, את השפתיים שלי. הלשון שלו לא היססה וחדרה אל פי די בחוצפנות וידיו הצמידו חזק יותר את שפתינו,
אוויר לנשימה לא היה לי.
"אני..-" אמר וקטע טיפה את הנשיקה, "אוהב..-" והמשיך בהתנשפות "אותך"
"אני.. אני פאקינג מאוהבת בך" אמרתי וחיבקתי את עצמי קרוב יותר אליו.
נשארתי בחיבוקו לפחות רבע שעה, הרגשתי אהבה..
החור שבליבי נסתם מעט ,
"בואי נחזור, שלא יידאגו לך" אמר בשקט ונשק לראשי
"אני צריכה ללכת לעבודה ב4, אתה בא היום?" שאלתי והרמתי את ראשי להביט בו, אני מחכה לצעד שהוא יעשה ויגיד שאכן יש בנינו משהו.
"אז נבוא אליי, אני יביא לך חולצה" אמר ונכנסנו לרכב, לעסתי את שפתי התחתונה וחיכיתי שעוא יוציא אותי מהמצב המביך ויגיד כבר!!!
"נדב.. אם.. אתה אוהב אותי, אז.." לא ידעתי איך להמשיך ועצרתי
"כן שני, אנחנו ביחד. אם זה בסדר מבחינתך" חייך, הנהנתי בביישנות והבטתי על הדרך המתחלפת.

אל:לין
-'נסעת היום או שאת בבית' שלחתי לין
'אני יחזור בערב, בואי אלי'
-'אחרי העבודה תהיי זמינה'

"כאן אני גר, זוכרת?" שאל ופתח עם המפתח את הדלת של הבית שלו
הוא גר ביחד עם שותפים, יש לו שותף, הוא בא לכאן רק בערב ולא נמצא יותר מידי לידינו
"כן" חייכתי ונכנסתי לדירה אחריו והתיישבתי בסלון שלו בזמן שהוא היה במטבח, לא יודעת מה עשה.
"את אוהבת פסטה מוקרמת?" שאל, חשבתי טיפה והנהנתי, בשביל מה הוא שאל
"אני לא רעבה נדב" אמרתי כשהתקרבתי למטבח וראיתי אותו מבשל
"מה זה לא רעבה?!" שאל ללא הבנה
"אכלתי בבוקר, אני לא רעבה" אמרתי , אני לא רעבה
"את חייבת, בשביל לגדול" המציא תירוץ דביל
"אני לא רוצה" אמרתי וחזרתי לסלון והשתקעתי בטלוויזיה

"עדיין את לא רעבה?" שאל בזמן שישב לידי ובלס את כל הפסטה מהצלחת,
"בכלל לא. זה מגעיל אותי יותר נכון" אמרתי ונגעלתי מהמחשבה שהאוכל ייכנס לבטן שלי
"הכל בסדר?" שאל ללא הבנה כשראה שאני בוהה בקיר של המטבח ונושמת עמוק, התחושה להקיא, בדיוק כמו אז… כשהיתי אנורקסית.
"את לא חייבת לאכול, אבל תנסי" אמר והביא את המזלג אל מול עיניי עם הפסטה
"די!" אמרתי במהירות וקמתי מהספה והתרחקתי ממנו כמו מאש.
"שני?" אמר ללא הבנה וקיווץ את עיניו, שפתיו ומצחו.
הוא התקדם אליי אבל הלכתי אחורה, הוא מסוכן בשבילי. שייתרחק ממני.
"שני" קרא לי שוב ובא להחזיק בידי, הלכתי מהר יותר אחורה בפחד ובלחץ
"אל תגע בי!" אמרתי והסתובבתי אחורה בשביל לצאת מהדירה שלו ולברוח אל החדר שלי, המקום שבו אני מרגישה בטוחה
"שני!" אמר ותפס בידי ומשך אותי אל תוך הבית, נתקפתי חרדה והתחלתי לבכות ולצרוח
"תעזוב אותי!" צעקתי והכתי אותו בעזרת אגרופיי וניסיתי לעצור את הדמעות שזולגות
"תעזוב אותי!!" צרחתי שוב וניסיתי לצאת מחיבוקו החם והכואב
אני נשרפת! הבטן שלי נשרפת! המוח שלי נשרף!!
"שני תנשמי!" אמר בקול לחוץ
"די!" צרחתי בבכי ובעטטתי בו בעזרת רגליי
הוא לא דיבר, רק חיבק אותי חזק יותר
"די!" צרחתי שוב, אני בטוחה שעוד מעט יבואו משטרה לכאן אחרי שהשכנים שמעו אותי צורחת
"שני שנינו מפחדים, שנינו רוצים להירגע, נכון?" אמר בעדינות
"לא!" צרחתי בבכי ולא חדלתי מלהכות אותו בחוזקה בכל הגוף, הגוף שלי היה כל כך חלש שנפל על הריצפה ברפיון.
אבל הוא המשיך לחבק ולאחוז בי בזמן שאני בעטתי בו ללא חמלה
"אני רוצה ללכת!!" צרחתי שוב
"אנחנו נלך, אני מבטיח" אמר וליטף את שיערי ונשק לראשי אבל זה לא עזר
"בבקשה.. די.. תפסיק.." בכיתי
"להפסיק מה?" שאל ללא הבנה
"אני לא רעבה!! די! תפסיק לצעוק לי בראש!" בכיתי ושמעתי את הקול הזה שוב

'את לא אוכלת. את שמנה! אוהבים רק את ליאור. את מכוערת! שמנה! אסור לך לאכול'

"אני לא שמנה!" צעקתי בבכי
"את לא שמנה!" אמר בקול חזק
"די! אני לא יקיא שוב! אתה סתם אומר!" דיברתי אל הקול שבראש שלי
"אני לא שמנה! וכולם אוהבים אותי ככה! תפסיק להציק לי! לך מכאן!" צרחתי שוב.
"שני תנשמי" אמר נדב אבל זה לא עזר לי.
ידעתי שאסור לי לשכוח את הכדורים של השיגעון שלי בתיק.
ידעתי שהייתי צריכה להמשיך עם כל החומרים שהיו מסממים אותי והיו גורמים לי לתחושת שובע ואז לא היתי צריכה לאכול. ידעתי!#!

"נדב! מה קרה כאן?" נכנס בבהלה השותף של נדב לבית, וזה לא עניין אותי שאשכרה אני נראת משוגעת בעיניו של נדב ובעיניו של השותף שלו
"אני לא יודע!" אמר במהירות
"די! תפסיק" אמרתי והמשכתי להכות אותו בחזה, זה לא נדב שלי! זה הקול שבראש שלי שאומר לי שנדב לא אוהב אותי. שאני שמנה! שאני מכוערת
אין פלא שההורים שלי אוהבים את ליאור יותר!
"תפסיקי, שני בבקשה תפסיקי!" אמר נדב בקול והחזיק את שתיי ידי ולא שחרר את החיבוק, הכל בשביל שאני לא ארביץ לו.
הרגשתי את עצמי מתנתקת ממגעו של נדב ומורמת באוויר על ידיי מישהו, לא ראיתי את השותף שלו אז הנחתי שזה הוא.
"די! תעזוב אותי! נדב! תגיד לו!" בכיתי וניסיתי להתנתק מידיו שמרימות אותי מהמותנים כשגבי מוצמד אל בטנו
"שני הכל בסדר. תנשמי" אמר בקול רגוע השותף שלו
בכיתי, כבר לא זזתי. רק בכיתי.
הרגשתי את עצמי מושבת על משטח קריר שהסתבר לבסוף שזה השיש ליד הכיור.
"נדב שים פה 2 מזה" אמר וסימן לו משהו בלי שראיתי כי הפנים שלי היו קבורים בתוך הכתף שלו, הוא הצמיד את הראש שלי לכתף שלו.
ספק אם להשתיק אותי, או להרגיע אותי.
"תשתי מזה" אמר השותף של נדב והגיש לי כוס שנראה כמו כוס עם פטל
"לא" אמרתי והזזתי את הפנים שלי וניסיתי לרדת מהשיש אבל נדב והוא החזיקו בי חזק שאני לא אקום.
"תשתי את זה.. שני" אמר בעייפות נדב
שתיתי לאט וזה לא היה פטל. זה היה פטל אבל היה בו משהו מוזר.
"הכל!" אמר השותף שלו, שתיתי עד הסוף ושוב הדחף להקיא
נדב הצמיד את ראשי אל החזה שלו וליטף את גבי בזמן שבכיתי בשקט יותר,
"די יפה שלי. הכל בסדר.. נכון?" שאל בחשש, לא עניתי. המוח שלי לא תפקד.
"זה בסדר..היא תרגיש עייפה וחלשה" אמר השותף של נדב
"שים אותה לישון, ובוא אחרי זה לחדר שלי" נאנח השותף של נדב

"שמעת יפה שלי? עכשיו תנוחי" אמר והרגשתי את עצמי מורמת מהמשטח הקשה והקר ותוך שניות ספורות מונחת על משטח רך. וחמים.
"אם תצטרכי משהו תקראי לי?" אמר וליטף את ראשי, הנדתי את ראשי לשלילה
"תישאר איתי.. הם באים.. הם מפחידים" אמרתי בהתחננות, כשאני לבד הקולות בראש שלי באים.
"מי באים?" שאל ללא הבנה ונשק למצחי
"הם.. האנשים המפחידים בראש שלי" אמרתי ועצמתי את עיניי לכמה שניות ופקחתי שוב כשהבחנתי שהשותף של נדב עומד מחוץ לדלת ומסתכל על שנינו שכובים במיטה מחובקים אחד ליד השני כשראשי על החזה של נדב.
"הכל בסדר? אפשר להגיד לשכנים שלא נרצח כאן אף אחד" אמר בהקלה השותף שלו
עצמתי את עיניי, לא היה לי כוח להגיב.

"זאת דרך גרועה לפתוח את החברות בנינו?" שאלתי בשקט,
"בהחלט.." אמר בשקט
"זה קשור לזה שהיית.. שהיית אנו-" בא להמשיך נדב אבל עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם והוא קיבל את זה כהסכמה שאני ישנה עכשיו ולא רוצה לענות על השאלהה.