אפר

קרדיט ענק למייקל ג'קסון- אוהבת אותך, אחי.
או יותר נכון את השיר הזה.
***
תתבוננו בעולם, מה אתם רואים?
האם הנכם רואים עולם ססגוני, אומה חיים? עולם מלא בטכנולוגיות? ודברים מלאי טוב?
מה אני רואה. מה רואים חלק מהאנשים האחרים.
מה זוכרים המבוגרים מאתנו? אבה נשאל. הם מתארים עולם נפלא, מלא בטבע ובמקומות נפלאים. "יער ענק שבו טיילנו עד שעות המנוחה. בילינו כצוענים כל הקיץ."
כאשר ניסיתי למצוא את היער, כאשר מצאתי, עמדתי דום כשראשי מורכן ודמעות גדולות זולגות אט אט על לחיי הבוערות מבושה. עפר, בכל מקום. ודמעותיי מתמזגות איתו.
פעם עמד שם יער. עצים גבוהים ומלאי חן ויופי. פעם טיילו שם ילדים וצחקו.
עכשיו אני עומדת במה שנשאר מאותם הימים ובמקום השמחה שהייתה בעבר היו רק דמעות.
לא הבנתי למה המציאו את כל הטכנולוגיה הזאת, מה טוב בה? חוץ מהרפואה, המקררים וההמצאות הנחוצות יש רק דברים רעים. ילדים מעבדים את צורתם, צבע עורם הופך לחיוור, מחלות כגון סרטן מהקרינה מופיעות והטבע וכל המשחקים נשכחו.
מה הלו חיים בלי ההנאות הללו שעבד עליהן הקלח?! מה הם חיים עכשיו בכלל?! מה המידע שאני צורכים?! איזה חינוך הבאנו על הדור הזה?! מה אלו הילדים שדבוקים למסך ולא ראו אור יום?! הרחקתי יותר, לגינה ענקית שפעם הייתה ידועה כמלאה בדברים נפלאים. ספינה וקטר אמתיים לשמחת האנשים המטיילים בגן. אנכי זוכרת שפעם, כשלא עשו שינויים ולא ציירו ציורים מטופשים על החפצים שכבר חסרי ערך, היה כל כך קל וכיף לדמיין כי כל המשחקים אמתיים. הילדים היו צורחים על הספינה: "היכונו לקרב!" והיו משחקים.
עכשיו אין שם כמעט אנשים, כולם יושבים או עומדים, דבוקים למסך וכשאין אותו עושים את מה שעשו תמיד. הרסו, לכלכו וגרמו לכדור הארץ לצרוח.
והנה הגיעה צווחה, חזקה כל כך, בעלת סבל כל כך נוראי. גל הקול הזה הרס את כל מה שעמד
בדרכו. הכל. למרות המחאות והצעקות הכל המשיך ולא עצר עד שדממה התפשטה על כל הארס שמסביב.