אפר במים

נוסף על תיאור מעשיו ומילותיו של גור מאותו היום, החלטתי לכתוב גם את מחשבותיי, בתקווה שמתוך הכתיבה אולי יצוץ איזה רמז.
זה היה יום ראשון, 15 ביולי 2018; ניצלתי את ההזדמנות שאבשלום טס לחו"ל והזמנתי את גור לשבת איתי בבריכה, דבר שלא מתאפשר לי לעשות כשאבשלום בבניין, כי הוא לא מאשר לי להביא חברים לעבודה.
הבריכה נמצאת בקומה חמישית בבניין פינתי ברחוב פרישמן. אפשר להשקיף ממנה על התל אביבים שממלאים את רחוב דיזנגוף.
גור, שעמד על המעקה, הוציא מרלבורו אדום והזכיר לי איך פעם, כשהייתי נער בתיכון, הייתי מבקש מאנשים שהכרתי לקנות עבורי פאקטים של מרלבורו אדום ומרלבורו לייט בדיוטי פרי, כדי שאוכל למכור אותם למעשנים במחיר זול יותר מאשר בחנויות. באותם ימים סיגריות מרלבורו נחשבו לסיגריות היקרות ביותר, ולכן אפשרו לי את הרווח הגדול ביותר. הייתי מרוויח משהו כמו חמישים או שבעים שקל לפאקט וזה היה הרבה כסף בשבילי. אז עוד חשבתי שאתעשר יום אחד.
גור פלט עשן לכיוון מטה והרוח החזירה את העשן אל פניו. הוא לא הזיז את הראש ונתן לעשן לשטוף את משקפי הרייבאן השחורות שלו, מה שהעניק לו מראה לו-רידי מהורהר (גור תמיד נראה מהורהר מהרגיל, אפילו יותר ממני).
יכולתי לראות שהוא מסתכל על האנשים שיושבים בבר מול הבניין. ניחשתי שהוא בטח מנסה לקלוט אם יושבת שם מישהי יפה ששווה לרדת למטה בשבילה ולברר אם היא פנויה. אבל גור הוא לא אחד שיירד למטה ויתחיל עם בנות (גם אני לא אחד כזה) —
גור ואני רק מביטים בסקרנות על נשים ועל אנשים מעניינים לסיפורים, ולא עושים מעבר לזה.
בעוד הוא מסתכל, חשבתי לעצמי על כל הפעמים שפספסתי הזדמנויות להתחיל עם בנות. איך מעולם לא מצאתי את המשפט המתאים להגיד לבחורה שמצאה חן בעיניי, וכמה פעמים לא הבנתי את הרמזים שנשים נתנו לי כדי שאעשה את הצעד. רק בדיעבד אני מבין. רק בדיעבד.

"אתה יודע משהו, אורן, אני מסתכל על האנשים שם למטה בבר. הם נראים די מבסוטים מעצמם, נכון?"
"אבל איך אתה יודע שהם מבסוטים?" הוא המשיך, "אולי חרא להם, אולי אמא של אחד מהם מתה והוא בא להתנחם באיזו בירה, וזאת שיושבת שם לידו זאת בכלל אחותו או סתם ידידה שלא שמה עליו, אתה מבין? אנחנו חושבים שהם מאושרים כי הם יושבים בבר ושותים בירה עם מוזיקה, אבל תכל'ס אין לנו מושג איך הם מרגישים, ואם תשים לב, הם בכלל מסתכלים עלינו, מסתכלים על הבריכה.
"ומה הם חושבים? הם בטח אומרים לעצמם איזה כיף לאנשים האלה שיש להם בריכה, בטח החיים שלהם יפים אם הם גרים במקום כזה. הם לא יודעים שאתה רק המציל פה ושאני באתי לבקר אותך, מבחינתם אנחנו שני חבר'ה צעירים עם מלא כסף שמבלים בבריכה של הבית שלהם, אתה מבין? כל אחד בטוח שהחיים של השני יפים יותר," גור עצר לרגע וחייך.
"הדשא של השכן ירוק יותר," אמרתי כדי להראות לו שאני מבין אותו.
"לא, לא הדשא של השכן ירוק יותר, זה לא מה שקורה פה. אתה לא מבין. מה שקורה פה זה יותר עמוק. יש כאן אנשים שלא חיים את הרגע… במקום ליהנות ממה שיש לך, אתה עסוק בלהסתכל על האחר ולחשוב שהמקום שהוא נמצא בו זה המקום הטוב להיות בו, ואתה לא נהנה מהמקום שאתה נמצא בו.
"הם לא נהנים מהבירה שלהם כי הם רואים את הבריכה הזאת מעליהם ומרגישים שהם מפספסים את המקום ששווה להיות בו, שהכיף האמיתי הוא לא בבר אלא בבריכה למעלה. ואנחנו לא נהנים מהבריכה; אנחנו מסתכלים בקנאה על האנשים שיושבים בבר, כי אולי יש שם כוסיות."

הוא כיבה את הסיגריה על המעקה ופנה אל הפח שליד הכיסא שלי.
"לפני שאתה זורק את הסיגריה לפח, תרטיב אותה במים," ביקשתי.
גור השתהה לרגע כדי להבין את ההיגיון שבבקשה שלי, ואז הסתובב וטבל את הסיגריה בתעלת ניקוז שמקיפה את הבריכה. המראה של אפר הסיגריה שהתפזר במי תעלת הניקוז ריגש אותי כמו סצנה פואטית מסרט של טרקובסקי.
התיישבנו זה ליד זה תחת השמשייה. הרתחתי מים לקפה.
"אחלה עבודה יש לך כאן, אתה יושב ככה בסבבה ולא עושה כלום."
"כן, זאת אחלה עבודה, יש לי הרבה זמן לחשוב כאן," השבתי בחיוך.
המים רתחו והכנתי לשנינו קפה שחור. עורב התיישב על המעקה בדיוק בנקודה שגור עמד בה כשעישן.

"אתה יודע משהו אורן, החיים יכולים להיות יפים אם אתה עשיר, אבל לא סתם עשיר, אלא אחד שגם נהנה מהכסף שלו. נגיד אם אני הייתי עשיר, הייתי מפיק לעצמי את הסרטים שלי והייתי עושה סרטים כל החיים, כמו גודאר."
כשלמדנו באוניברסיטה שנינו חלמנו לעשות סרטים עצמאיים כמו גודאר, חשבנו שאם הוא עשה את זה בשנות השישים, לנו לא צריכה להיות בעיה בשנות האלפיים. היום, עם כל הציוד הדיגיטלי והשחקנים שמוכנים לשחק בחינם, כל מה שצריך זה תסריט טוב ביד.
ובכל זאת, אף אחד משנינו לא הגשים את החלום הזה, בינתיים.

בריטית בת עשרים עם ביקיני כחול וגוף מושלם נכנסה לפתע לבריכה. היא הסתכלה עלינו לרגע רק כדי לוודא שאנחנו לא מעניינים אותה, והלכה להשתזף על אחת ממיטות השיזוף.
"אחת כזאת בחיים לא תשים עליך, או עלי," הוא אמר והנהנתי.
העורב קפץ פתאום מהמעקה והתקרב אל שפת הבריכה. הוא טבל את ראשו במים כמה פעמים ואז הניע את הראש לצדדים כדי לנער את המים מגופו. זה גרם לו להיראות כמו אלוויס.
כבר שש שנים שאני עובד כמציל בבנייני יוקרה, ומעולם לא העזתי להתחיל עם אחת הדיירות, לא משום שחשבתי שאין לי סיכוי, אלא פשוט כי אני ביישן, וגם קצת כי אין לי באמת סיכוי אמיתי.
המשכנו לדבר על מצב הקולנוע בארץ, על הקושי ליצור סרטים ועל זה שבנות בארץ רוצות רק כסף. גור טען את אותן טענות כמו תמיד, ואני הסכמתי איתו על רוב הדברים. בשלב כלשהו הדיירת הבריטית התקרבה אלינו כדי לשתות מהקולר.
גור ואני שתקנו וחיכינו שתלך, ורק כשחזרה למיטת השיזוף, גור אמר שוב שאין לנו סיכוי עם בחורה כמוה.
אני מציין את השתיקה שלנו כי גור לא נהג לשתוק כשמישהי יפה התקרבה. הוא שנא את השתיקות הפתאומיות האלה שגברים עושים כשמישהי יפה עוברת לידם למען האמת, גם אני שנאתי את השתיקות האלה, ובכל זאת שתקנו כשהיא התקרבה אלינו וחיכינו עד שתלך כדי להמשיך בשיחה. אולי כאן טמון רמז שמצביע על הדבר שגור סבל ממנו ביותר — הבדידות. הדיירת הזאת הזכירה לו שוב כמה הוא בודד.
מאז הכרתי את גור, הוא לא יצא עם מישהי. לא רציתי להביך אותו כי פחדתי שאולי זה נושא רגיש אצלו, אז מעולם לא שאלתי אותו מדוע אין לו חברה. עכשיו שאני חושב על זה, אולי זה מה ששבר אותו.

הכנתי לו כוס נוספת של קפה שחור. הוא שתה בלי לומר מילה, ומדי פעם הסתכל על הדיירת. גור ואני יכולים לשתוק דקות ארוכות אחד עם השני, יש בינינו הבנה שלא תמיד חייבים לדבר.
אחרי שסיים את הקפה, לחץ את ידי לשלום ונפרדנו. הוא חייך מעט לפני שהלך, וזה הזיכרון האחרון שלי ממנו — לחיצת יד וחיוך.
למחרת התבשרתי דרך חבר משותף שגור התאבד, שתה כוס שלמה של רעל עכברים. הוא לא השאיר מכתב. ציפיתי מבנאדם ורבלי עם אידיאולוגיות כמוהו שלפחות ישאיר מכתב.
להלוויה שלו לא הלכתי. פשוט לא יכולתי. העדפתי שהזיכרון האחרון שלי ממנו יישאר אותו יום ראשון בבריכה.
עד היום אני לא מצליח להבין למה הוא עשה את זה. אני מודה שחוסר הידיעה מפחיד אותי משום שגור ואני דומים מאוד, לכן אני מפחד שיום אחד זה יקרה גם לי. התיאוריה שלו על כך שאנשים לא מאושרים כי הם כל הזמן בוחנים את האושר המזויף של האחרים, הפכה לתאוריית חייו, למעין תובנה מסכמת. הוא הגיע אליה אחרי שחי בעולם הזה כמעט ארבעים שנה, והיא רק תרמה לתסכול שלו.
מאז לא הזמנתי אף חבר לבקר אותי בבריכה. אני יודע שזו כנראה שטות, אבל אני לא מוכן לקחת על עצמי את האחריות שאולי הבריכה הזו איכשהו מכניסה אנשים לדיכאון. אולי היא מראה להם את הכישלון של החיים שלהם, את כל מה שהם לעולם לא ישיגו.
מדי פעם אני עומד על המעקה, במקום שגור עמד בו באותו היום, ומסתכל על האנשים בבר, צוחקים ונראים כאילו טוב להם. אני מסתכל עליהם בלי שום קמצוץ של קנאה.

*הסיפור לקוח מאוסף הסיפורים "בריכה מלאה בדידות" מאת גל אבי אזוגי. ניתן לקנות עותק דיגיטלי באתר עברית.