אפרודיטה

עומדת לה על במה קטנטונת, מאחורי מחסום, ואף אחד לא נוגע בה, כולם נזהרים.
היא ענקית, היא גדולה, היא לבנה לגמרי. אפילו אישונייה לבנים כמו חרסינה לבנה וחלקה.
בגדייה כמו גופה, לא יכולה להסיר אותם, את הפוזה שלה והמראה אינה יכולה לשנות.
אנשים רבים מתכווצים סביבה, מצלמים, מורשמים, מדברים ומצביעים, לוחשים ומתרגשים.
אבל היא בכל זאת לבד. אף אחד לא ניסה אפילו לדבר איתה. ואין פלא-כל מי שינסה, יחשבו שמשוגע הוא.
היא סובלת מבדידות, הכאב אוכל אותה מבפנים, אבל היא בכל זאת נשארת באותה פוזה, עם אותו מבט חמים ומרגיע.
נמאס לה מכל זה, אבל לזוז היא לא יכולה. לעבור את המחסום גם לא.
ועם כל האזעקה? הכל יהיה מסובך מדי-היא מעדיפה להישאר איפה שהיא ולהרשים אנשים בגודלה וביופייה.
אם כבר מזכירים את היופי, היא היפה מבין כולם. תמיד האנשים אמרו את זה.
לפעמים סיפרו עליה סיפורים שקריים, ולפעמים אמת.
הם חשבו שהיא כבר לא קיימת, הם חשבו שהיא אגדה. אבל היא קיימת, היא גם עוד חיה, בתוך עצמה. אבל הכאב אוכל את נשמתה בכוח, הבדידות והשיעמום גוברים עליה.
לבכות היא גם לא מצליחה, האבן קשה עליה.
משום מה כשהיא שמעה את האנשים אומרים "זה הפסל של אפרודיטה", היא רוצה לצעוק "אני אפרודיטה בעצמי!"