"אף אחד לא ייקח את זה ממני"

אני מביט סביב, השעה היא אחת לפנות בוקר ורק לפני חמש עשרה דקות התחמקתי מביתי ורצתי לפה, לפארק הקטן שלי.
המקום היה שקט לגמרי, דממה. קרן אור אחת לא האירה על המקום והוא היה חשוך ואפלולי, רק הירח שהלילה נראה כמו חרמש דק במיוחד, כמעט בלתי נראה, האיר את המקום. המתקנים הקטנים ועשויי המתכת נצצו בברק והוסיפו אור קל וכסוף. ספסלים רבים עשויי עץ היו כמעט בלתי נראים באותה שעה מוקדמת. כל המקום היה לח מהגשם שירד לפני כמה שעות. חבילות חטיפים ריקות וישנות נחו על האדמה ושאריות מזון רקובות ורטובות הרקיבו בתוך הפח. קולות ינשופים אשר נחו על עץ אורן גבוה שברו את השתיקה אך מיד עופפו להם אל תוך האפלה.
המקום היה מוזנח לחלוטין, אך זה המקום האהוב עליי. במיוחד בגלל שהוא בודד. לפעמים עוד אנשים מגיעים לפה ולכן אני בא לכאן רק בשעות האלו. גם בגלל הסיבה הזאת וגם בגלל שאני צריך להתגנב מהבית כל פעם וההורים שלי כבר היו מגלים אותי. עכשיו הם ישנים אז זה הרבה יותר קל.
תמיד אהבתי את הלילה. השקט, האפלולי. המקום בו לא אצטרך להסביר את עצמי. לשקוע באפלה ולנשום עמוק. זה הזמן האהוב עליי ביום. כאן אני יכול להיות סוף סוף לבד, אני לא חייב שום דבר לאף אחד. אף אחד לא בא אליי בטענות.
זה רק אני. וככה זה הכי טוב.
הספסל המלוכלך והקטן שאני יושב עליו מספק אותי ברגע זה. האמת שאני אפילו לא בטוח על מה אני יושב בדיוק – חשוך מידי בשביל לקבוע בוודאות, אך אין לי את הכוחות המועטים לקום ממנו ולהתחיל בחיפושים מהירים אחר ספסל אחר ונקי יותר. בגדיי מלוכלכים עד מאוד, עדיין לא התייבשו כראוי אחרי הגשם מלפני כמה זמן, אני לא בטוח כמה. חולצת הטריקו שאני לובש יבשה באופן יחסי אך מהסיבה היחידה שמכוסה היא במעיל הדק והשחור שאני לובש. מכנסי הג'ינס שלי מוכתמים ומלוכלכים מבוץ אבל לא ממש אכפת לי. העיקר שאני לבד עכשיו.
הרוח הקרה מכה בפניי פעם אחר פעם ואני רק מתכווץ ומכסה את פניי כמה שאפשר בעזרת כובע מעילי. היא לא תגרום לי לעזוב. אני אסבול בשקט ואשאר. לסבול בשקט זה הדבר שאני הכי טוב בו. אני מתחיל להבין למה לא היה אף אחד בפארק חוץ ממני. כמובן, איש חוץ ממני לא מטומטם מספיק בשביל לצאת מחוץ לביתו לאחר סערה, כמובן מהחשש שהיא יכולה לחזור כל רגע, אבל לא הייתי מוותר על הרגע הזה, ברור שלא מהחשש שאתלכלך. נו באמת, אני לא כל כך פתטי כמו שאר האנשים בעולם הזה. המחשבות היחידות שעוברות להם בראש זה דאגות. דאגה על הרכוש שכל כך קל להחליף, דבר שהם עושים כל הזמן. כל יום הם זורקים אלפי בגדים, רהיטים שלפני כמה ימים ספורים עוד פחדו שיתלכלכו מכל פיסת אבק זעירה. אז אני לא ככה.
אני מוצא את עצמי כל לילה מגיע לכך, נושם את האוויר הצח ומקשיב בתענוג לדממה המוחלטת והמדהימה הזאת. זו נקודת האושר היחידה שלי בכל החיים האלה. זה הדבר שנותן לי את הרצון להמשיך לחיות, הבדידות הזאת שאני כל כך אוהב.
הרבה קוראים לי מוזר על כך. הצקות הם חלק משגרת היום יום שלי. כולם בטוחים שאני מוזר, שאני שונה ולא ראוי לחברה בכל צורה ואני בסדר עם זה. העיקר שאני מקבל את הזמן הספור והנפלא של הבדידות הטהורה הזאת. בשבילה אני מתעורר כל בוקר, בשבילה אני מתעלם מכולם, לא מביט במבטים הגועליים שלהם וממשיך הלאה. טוב, בשבילה ובשביל החפיסה הלבנה.
אני מחטט בכיסי אחר אותה חפיסה, החפיסה שמשאירה אותי שפוי כבר זמן רב, החפיסה שנותנת לי את הכוח המועט לסבול הכל. אני מוציא אותה מכיסי ומביט בקופסא הלבנה והקטנה בעלת הקשקושים הרבים שאני אף פעם לא מסתכל עליהם. הדבר היחיד שתמיד תופס את תשומת ליבי אלו האזהרות הבלתי פוסקות שנמצאות על כל אריזה.
אני יודע הכל. את כל הסיכונים, את כל המחלות שאני יכול לקבל, את סיכוני המוות. אבל לא אכפת לי. אני לא יכול בלעדיה. היא חלק ממני. גם ככה אני אמות, איתה או בלעדיה. היא רק מקצרת את הזמן, וזה סיכון שאני מסוגל לקחת, כי היא שווה את זה.
פעם אולי זה באמת שינה לי משהו. פעם תהיתי כל פעם אם זה שווה את זה, אם כדאי לי בכלל לסכן את עצמי בצורה כזאת, למרות שההרגשה הזאת היא.. כל כך טובה. טוב, עכשיו זה לא ככה. עכשיו אני כבר בכלל לא מהסס. אז אני רק בוהה באזהרות שעל החפיסה בזמן שאני פותח אותה במהירות.
אני מוציא במהירות גליל קטן ולבן אשר חציו בצבע חום בהיר, החפץ הקטן שכל כך השפיע על חיי. הגליל הקטן שגרם לי להמשיך הלאה. מראהו גורם לי למהר לחפש בכיס מכנסיי את המצית הכסופה בחיפזון רב, אני חייב את זה. חייב את ההרגשה הזאת שוב.
אני מוציא את המצית הכסופה והקטנה מכיסי. אני כמעט רועד, ממשיך לתהות אם זה משמחה או שפשוט ממש קר לי. אני לוחץ במהירות על הלחצן ומביט בשמחה בלהבה הקטנה שנדלקת מיד. הלהבה היחידה והקטנה הזאת גורמת ללבי לפעום בחזקה. אני מרגיש כמו ילד קטן כשאני מביט בה וממהר לקרב את הסיגריה לכיוונה.
הסיגריה נדלקת מיד ואני מרגיש את פעימות הלב שלי מתגברות. אני רואה את העשן האפרפר מתחיל להיפלט ממנה ומכניס את קצה הסיגריה שלא הדלקתי אל פי.
אני שואף את הסיגריה בציפייה. השרירים שלי מתוחים וכל גופי רועד. העשן נכנס לפי והטעם מחלחל בי. אני שונא את הטעם הזה, הוא מגעיל אותי וגורם לי לרצות להקיא, אבל אני לא יכול להפסיק. זה כל כך טוב, אני מרגיש שזה מרחיק אותי. מרחיק אותי מכל הצרות, מכל הבעיות. אני יכול לנשום לרווחה ולהרגיש טוב למשך זמן מה. זה שווה הכל.
אני מוציא את הסיגריה מפי ונאנח בהקלה. העשן נפלט מפי, יוצר עננה קלה הדומה לענן גשם קטן. לאט לאט היא מתחילה לדעוך ונעלמת באפלה. אני מתענג על אותן שניות. השניות המועטות שאני מרגיש בעננים. אני מרגיש שונה, כאילו כך הצרות שלי נעלמות מעיניי. כאילו אין דבר אחר חוץ מהסיגריה שבידי. אני מטלטל אותה קלות ושאריות פיח נופלות על הרצפה המלוכלכת ואני מכניס את הסיגריה לפי פעם נוספת.
אף אחד לא יודע שאני עושה את זה. אף אחד אף פעם לא דאג לי. תמיד הייתי הילד הבודד שאף אחד לא אוהב. אפילו ההורים שלי. הסיגריה הקטנה הזאת היא הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שייך למשהו, שגורם לי להרגיש כאילו למישהו אכפת ממני באיזושהי צורה. גם בדרך הקטנה ביותר.
עננת עשן נוספת נפלטת מפי ואני נאנח. לכאן אני שייך, ואף אחד לא ייקח את זה ממני.