אסטרונומיה חברתית

כשהייתי בן שש, אחותי הגדולה אמרה לי שכל אדם הוא עולם ומלואו. זו הייתה ארוחת שישי, בין הארוחות היחידות שכל המשפחה סעדה יחד – אמא, אבא, תיאה ואני. כל ערב שישי תיאה סיפרה לבקשת אמא, דברים חדשים שלמדה באותו שבוע. אמנם תיאה הייתה בכיתה ג', אבל אפילו אז הרגשתי שהיא חכמה כמעט כמו איינשטיין. בין ביס לביס, דמיינתי כדורי ארץ קטנים עם כל השמות של החברים שלי. חשבתי שזה אפילו די מגניב שיש לי כדור משלי, שיש לי ארצות וימים, הרים ועמקים. "העולם שלי," תיאה הכריזה, "יפה כמעט כמו כדור הארץ!" מיהרתי לצהול כמוהה ועניתי בגאווה, "שלי גם, ואפילו יותר יפה משלך, תיאה!"
תיאה התאבדה לפני שלוש שנים, כשהייתה בת 16. תיאה התאבדה בגלל שטבעה בתוך אוקיינוס של הרס עצמי, ולא ידעה לשחות. כשקברו אותה חשבתי על העולם שלה, שהיה יפה בדיוק כמו כדור הארץ, אבל במהלך השנים גיליתי שכדור הארץ לא יפה בדיוק כמו שחשבתי. בעולם של תיאה, הייתה מלחמה והדכאון ניצח את השמחה. בעולם של תיאה, דרך החורים בחומה שיצרה לעצמה חדרו השנאה והכאב, והרסו אותה ממש כמו הקרניים המזיקות של השמש. כשקברו את תיאה חשבתי על העולם שלה, עולם הרוס ומסכן כמו כדור הארץ, שנעלם ביקום האנושות.
ואם העולם של תיאה היה יפה כמעט כמו כדור הארץ, אני ממש לא רוצה לדעת עד כמה יפה העולם שלי.