אנשי הלילה.

ירדה החשיכה ואנשי היום הלכו לישון. ונשארו להם אנשי הלילה. האנשים החצויים האלה. האנשים הכאובים האלה. האנשים שלא הצליחו למלא את עצמם ביום אז הם מנסים את מזלם בלילה. אנשי הלילה. אלא שאף אחד לא יראה את דמעותיהם. הן גם שקופות. פשוט ספוגות בכרית ועד ליום המחרת כבר לא יבחינו בהן. לא יראו את בלות בגדיהם. את העיניים העייפות והלב הגמור הזה. שלא מפסיק לפעום.

אנשי הלילה ישנים בשעות הקטנות. אנשי הלילה לא מצליחים לישון בגלל מחשבות. על משמעות העולם והידבקות באינסוף. והבנת הפער. הכרה בחלל הזה. בלב. הפער מול המציאות המדוברת. וכל זה מטיח אותם אל הקרשים.

אנשי הלילה כך קוראים להם. כי הם מזוהים איתו. עם השחור התכול הזה. עם הדממה מחרישת האוזניים הזו. כשקול צעקתם אינו נשמע. הם מזוהים עם החושך ועם המאור הקטן שמאיר בתוכם. שרק רצה להיות מאור גדול. קצת יותר. קצת הרבה.

אנשי הלילה. זה לא שלא תראה אותם ביום. אך תראה שאריות מהם. שאריות של בנאדם שניסה את מזלו בלילה. ניסה את מזלו בחמישים סוגי סמים שונים, בדחיפת מאכלים אל הקיבה רק כדי להרגיש שלם יותר. מלא. קצת יותר. בחום. הקור שבו איננו נתפס ואני עדיין תוהה איך הוא מצליח לחיות. איש הלילה הזה. שבתוכי. שניסה את מזלו בשני סוגי סמים שונים. רק כדי להצליח לישון. רק כדי להפסיק את המחשבות. רק כדי לקום בצהרי היום חצי בנאדם. חצי איש לילה אך לא חצי איש יום. פשוט חצי. רק חצי. חצי מת. והנשמה עוד מרקדת בתוכו. וגם אני תוהה איך היא עוד לא מתה. איך אפשר כל כך לבד. איך אפשר חצי. לא אפשר. רק מטושטש. וזה הטיעון שלי. לפחות לעכשיו.