אנשים דביקים

אני נרתע מקרבה גופנית לגברים. איני נוהג להתחבק עם בני מיני וכל שכן להתנשק אתם. לחיצת יד, אפילו שתיים, טפיחה חברית על השכם (צ'אפחה) – זה בסדר. יותר מזה – לא ולא.

ברצוני להבהיר כי אין באמירה זו כדי להביע דיעה מקטרגת על מי שנטייתו המינית שונה. איש בנטייתו יחיה – ונטייתי שלי, מה לעשות, מבכרת מגע גוף נשי בלבד.

משום כך אני משתדל להתרחק מאנשים דביקים. אלה שניצמדים אליך כשאתם משוחחים. אלה שהבל פיהם אופף את פרצופך ורסיסי רוקם ניתז על פניך. אלה שעטים עליך בזרועות פשוטות לרווחה כשאתם נפגשים.

משום כך אני מדיר את רגלי ממקומות עתירי צפיפות. משווקים הומי אדם, ממופעי בידור המוניים, מארועים דחוסי מוזמנים ומתורים מרובי נידחקים. מקומות שאני מגדיר "חמוצים". חמוץ כאקרונים ל- "חם, מסריח וצפוף".

משום כך, אני מעדיף פעילות ספורטיבית "שומרת נגיעה" – טניס ושחייה כן. כדורגל, כדורסל, רוגבי, וכמובן האבקות על שלל גירסאותיה מלוכסנות העיניים – לא. בעצם, גם גולף היה מתאים לי אבל הרבה פחות מתאים לכיסי.

אך לא תמיד הדברים מתנהלים לפי העדפותי ורצוני. בעיקר כשמדובר באנשים דביקים. כאלה שדביקותם כרונית. דביקות שהיא תכונת אופי או הפרעה התנהגותית בלתי ניתנת לריסון.

המקרה הבא התרחש השבוע במלתחות הבריכה.
כהרגלי, לפני השחייה, תליתי על שלשה ווים את שקיות הפלסטיק המכילות בגדים נקיים, מגבת יבשה ונרתיק אביזרי רחצה – דרך מקובלת ושגרתית של מנויי המועדון לתחום טריטוריה זמנית – דהיינו קטע נדל"ן הכולל, נוסף לווי התלייה, גם את מקטע הספסל שמתחת להם.
באופן נדיר, המלתחות היו ריקות לחלוטין. למעט נחלתי שלי, כל שאר הווים, ויש לא מעט כאלה, היו פנויים, וכך אף הספסלים.

אולי משום מיגבלות הקורונה, אולי משום החשש מפניה, גם הנוכחות בבריכה הייתה דלילה. צמד נשים שכשכו במים החמים בשני מסלולים. כמה דרדקים צבאו על מדריכת השחייה החטובה שלהם במימיו הרדודים של המסלול הלימודי.

בעודי שוחה, הבחנתי בזוית העין כי המסלולים הנותרים אוכלסו, בינתיים, ע"י שני גברים אלמונים. איש מהם לא נמנה עם החברים הוותיקים. אלה שסגנון שחייתם מסגיר את זהותם למרות עכירות המים ועיוותי המשקפת.

סיימתי את המיכסה הקצובה, ונכנסתי למלתחות.
למרבה תמיהתי, מישהו, קרוב לודאי אחד משני הגברים שבמים, בחר להתנחל דווקא בהאחזות שלי. בגדיו וחפציו היו תלויים ברישול על אותם הווים, מישכן רכושי שלי, ותיקו עב הכרס, השתרע לרווחה על מלוא שטח הספסל, בלא שהותיר ולו חלקה קטנה כדי להניח עליה את התיק הקומפקטי שלי.

בעודי מעביר את מטלטלי למקום אחר, ניסיתי לשוא להבין את מניעיו של האיש, ועוד בעידן שבו ריחוק חברתי הוא צו השעה. אומרים כי נפלאות דרכי הבורא, אבל דרכי האדם, נפלאות לא פחות.

מן הון להון, ניזכרתי בעוד שני מקרים דומים. בשניהם, כמו גם באירוע האחרון, איני אלא שותף פסיבי, מעין סטטיסט שנקלע, בעל כורחו, לסיטואציה דביקה.

המקרה הראשון מתקופת שירותי הצבאי, לפני יובלות.
קראו לו ב'. היה לו הרגל מעיק. הוא נהג לצמק את המרחק בינו לבין בן שיחו לכדי סנטימטרים ספורים בלבד, כך שיוכל למשש את כפתורי חולצתו של הזולת. מן שריטה שפרויד היה מייחס, מן הסתם, לאיזשהו תסביך ינקות אדיפיאלי. לא אחת נפלתי קורבן לדביקותו שעלתה לי באי אלו כפתורים תלושים על לא עול בכפם ועל לא עול בכפי.
לשמחתי נפרדו דרכינו בתום השירות.

המקרה השני ארע לפני שנים ספורות.
נסעתי באוטובוס, מאסף בין עירוני. הייתי הנוסע היחידי. ישבתי סמוך לחלון הרחק מהנהג, מעבר לדלת האחורית.

פלוני, אדם מבוגר על סף גיל הקשישות, עלה באחת התחנות הבאות. בצעד בוטח, בארשת פנים נחושה, וללא כל היסוס, התקדם לעברי והתיישב, כאילו להכעיס, דווקא ליידי. שומו שמיים, מכל עשרות המושבים הזמינים הוא בחר לארח לי לחברה.

חרף מורת הרוח שפשטה בכל רמ"ח אברי, שס"ה גידי ומליארדי עצבי, תרצתי את מוזרות החלטתו בדחף בלתי נשלט לתקשר עם מישהו – אולי הוא נתון במצוקה וחש צורך לשפוך את לבו בפני מישהו, אולי הוא טיפוס ידידותי שכל רצונו להעביר את הזמן בשיחה בטלה עם מישהו.

איתרע מזלי והמישהו הזה היה אני. יד הגורל, או מדוייק יותר, צירוף נסיבות אקראי, הפגיש את הצורך שלו עם הנוכחות שלי. בהחלט לא אהבתי את זה אבל השלמתי עם השכנות הכפוייה. אודה ולא אבוש כי נעורה בי גם מידה מסוימת של אמפתיה מהולה בסקרנות אודות הברנש ופשר בחירתו בקרבתי. רציתי לתהות על קנקנו.

החלטתי, אפוא, להחליף אתו מילה שאולי תתפתח לדיאלוג שיבהיר את הסוגייה. עטיתי על פני חיוך מאולץ וצדדתי לעברו מבט.
אך בטרם פציתי את פי, האיש עצם את את עיניו, נשימותיו נעשו כבדות ועמוקות ובתוך שניות הפכו לנחירות צורמניות. ראשו נטה לכיווני וצנח באיבחה מכאיבה על כתפי הימנית. הוא נרדם.

כל נסיונותי לחלץ את גופי הלכוד עלו בתוהו. שקלתי לעבור מקום אך נרתעתי מהמבוכה שלי ומתחושת העלבון שלו, אם יתעורר לפתע ויגלה שהחלפתי מושב.

נשארתי קפוא על מושבי, משתדל ככל יכולתי שלא להפר את שלוות שנתו.
נשמתי לרווחה כשהאוטובוס הגיע ליעדו הסופי. התרוממתי, דלגתי בזריזות זהירה מעל רגליו הפשוטות ויצאתי מהאוטובוס בלי להביט אחורה. השארתי אותו לאחריות הנהג.

אין לי מושג מיהו ומדוע התיישב לידי באוטובוס, כמו שאין לי מושג מי פלש לנחלתי במלתחות הבריכה ומדוע.
כנראה גם לא אדע.