אני

אתה יושב שם ומביט בי נועל את הדלת ומביט בי, אני מרגישה שהולך לקרות משהו אבל למה אני לא רצה,  לא צועקת, לא בורחת למה אני לא עושה כלום ולמה אני קופאת?
אני יודעת למה. כי אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי וגם אם כן, האם זה כזה נורא הרי אני שמנה ומישהו חתיך כזה ומעשה כזה. זה מוזר להרגיש ככה?  שאפשהו רציתי שזה יקרה ואיכשהו אני מאמינה שזה טוב?
למה מחפשים שאני אהיה טראומטית למה אומרים לי שזה מוזר שאני מחייכת ולא בוכה.  שזה מוזר שאני אוכלת ולא מקיאה..  למה כל כך מצפים ממני להיות כמו כולם ולהיות בטראומה ובמצב קשה, כדי שיסבירו את התגובה שלי.  כי באמת אנשים לא
מבינים איך אני מגיבה ככה. מה אני אדישה?
מה אני אופטימית ?מה אני מנסה לטאטא ולשכוח? לא זה לא זה.  זה ככה כי אני שמנה שהרי במילא לא היו נוגעים בה וגם אם זה קרה מחוסר רצון איפשהו רציתי שזה יקרה איפה שהו רציתי להרגיש שווה יפה טובה אממ בעצם לא שמנה זה ממש רע?