אני תמיד אזכור אותך, וזה תמיד יכאב.

הרגע הזה, כשהעולם קופא, כשהכל כבר לא משנה.
כשהכל אבוד כבר, הכל נעלם.
ועכשיו בשביל מה להתאמץ? כשמאבדים הכל? זה מרגיש כמו, כמו סכינים בלב, והדימום לא נעצר, אתה עברת לעולם אחר והשארת אותי כאן.
זה קרה לפני כמה שנים, צלצול הפלאפון והקול על הקו, הפלתי את הפלאפון והעולם קפא. הרגשתי הרוסה, מרוסקת במפנים, הרגשתי שזהו אתה כבר לא ליד. אבל לא ידעתי מה לעשות, הייתי ילדה קטנה. תיכננתי לנו את החופשה, איך נצחק ונטייל, אבל, עכשיו כבר לא, עכשיו הכל אבוד ו… הכל השתנה, אתה כבר לא ליד, ולא אשמע את קולך.
וההרגשה של כל הימים האלו כשדיברנו, כשניגנו וצחקנו, הכל נהפך לזיכרון וכבר לא יחזור.
אני מרגישה לבד, עם חלק שחסר, כאילו הלב נשבר ועכשיו אני כבר בקצה, לא פעם ראשונה שאני מוצאת את עצמי כאן, על הסוף של המצוק, אבל כל פעם, אתה יודע מה? משהו עוצר אותי. משהו מוזר.
אני לא אהבתי את החיים הרגשתי בודדה, הרגשתי ש…. שכבר לא שווה לי לנסות.. וכבר כלום לא מעניין.
ככה שנתיים, ואז עוד שנה ופתאום זה לא נגמר וכל יום אותו דבר, הכל אפור עם גוונים של שחור.
ואז ביום אחד, באותו יום רגיל, היה מוות. המוות עברה ליידי אבל..אבל אני חייה. כן, לא רציתי לחיות, אבל גם לא רציתי למות. שנים של חיים ולא חיים ואז באותו יום נפל האסימון, אני חייה, אני צריכה לחיות. אני כאן וצריך לשנות, אני הולכת להשתנות.
כשהייתי קטנה אהבתי לנגן, אהבתי להיות כמוך, זה תמיד קישר בינינו, השפה של המנגינה, אבל כשנעלמת עזבתי הכל, זה היה כואב מידי. ועכשיו חזרתי לנגן, אני מדמיינת אותך אתה יודע? זה עדיין כואב והרגשה של געגוע תוקפת מיידית, ודמעות רוצות לברוח אבל זאת הרגשה טובה, אני מרגישה אותך. גם אם זה כואב. התחלתי לחייך ולשמוח שוב. ואני שומרת על השמחה הזאת כמו על ציורים ישנים שעליהם שמרתי כשהייתי קטנה.
אני עדיין בוכה, וקשה לי בלעדייך, אבל החלטתי שאני ממשיכה את החיים. הזכרונות עדיין צובטים לי את הלב, הוא עדיין לא הרפא, ואני לא חושבת שמתישהו ירפא.
אני תמיד אזכור אותך וזה תמיד יכאב, אבל אני לא רוצה שהכאב יפסיק כי אני לא רוצה לשכוח.