אני רק מחייכת וממשיכה

אני מחייכת.
אני אפילו לא עוצרת לתהות
מה הם אמרו לי.
אני רק מחייכת וממשיכה.
אני יודעת שאם הייתי עוצרת להקשיב להם,
כנראה לעולם לא הייתי חוזרת למקום הזה.
פעם, כנראה הייתי עוצרת להקשיב.
אך הספקתי לגדול ולהבין,
שעדיף לא לדעת מה אנשים חושבים עלייך.
זאת אומרת מעולם לא עצרתי על הדברים הקטנים,
דברים כאלו מעולם לא הפריעו לי,
אך ברגע שהם הבינו זאת,
הם עברו לתותחים הכבדים.
ולאחר שהקשבתי לאחד השקרים שהם הפיצו,
ננעלתי בחדרי ולא העזתי לצאת במשך כמה ימים.
כמובן שבסופו של דבר הייתי צריכה לצאת, לא?
אז ביום שבו חזרתי לבית הספר,
הגעתי עם אוזניות וסווצ'ר ענקי.
וככה העברתי את היום.
אך אפילו אני הבנתי שאני לא יכולה להסתובב כך לנצח.
ולאט לאט, למדתי להתנתק.
לשכוח מהסביבה או לפחות לנסות.
אבל מידי פעם אני עדיין רואה את המבטים
והצחקוקים
ומהרגע שאני רואה או שומעת אותם,
אני יודעת שאני לא אוכל לחסום אותם.
אני יודעת שאני לעולם אזכור את אותו גיחוך או מבט מזלזל.