אני רוצה לצעוק
אני רוצה לצעוק
אני על כולם
אני על כל העולם.
למה?למה?למה? למה אני תמימה? למה אני לא סופרת? למה אני לא משתתפת בכלום? למה אני מאכזבת את כולם? למה כל הכיתה שלי חושבת שאני רק "סופרת" ולא שחקנית? הם ראו בכלל איך עבדתי עליהם?
אני מרגישה איך אני מתבגרת תוך דקות וזה נורא. אני לא משקרת כי התחושה היא של גדילה רוחנית וכדומה,פנימית. אני מרגישה שאין לי מרחב שבו אני אחייה אני מרגישה שיברי זכוכית נתקעים בליבי ואיך דם ממלא אותי, אני מרגישה שאני מאוהבת אבל אם הזמן אני לא יודעת במי ומגלה שאת כולם, אני מרגישה פחד על זה שילדה ששנונאת עובדות,כמוני,הולכת לכיתה במדעים כשהיא רוצה לבית ספר לאומנויות או ללמוד להיות גננת בכלל.
אני מקשיבה לשירים וליבי פועם ולא משנה איזה שיר יש לי זיכרון פרטי שמחובר לשיר הזה.
אני גם יודעת שנתנו לי לפחות כמה מתנות קטנות: כישרון לריקוד וכתיבה ( אולי לא) ולציר,אהבת ילדים קטנים אלי ויכולת להתחבר אליהם,לדעת להחליף הבעות פנים ולשחק ילדה אחרת,ואת הקטע הזה שכחתי כי הטוב נשכח עם הזמן והרע נדקר בלב.
תגובות (9)
לא הבנתי את המשפט האחרון
שאת הרע תמיד זוכרים והוא נשאר בלב כמו צלקת
אהה….
-_______________________- מה את רוצה להגיד?
מה זאתאומרת?
מה את מערבת את הכיתה?
מותר לי ובכלל אני יכולה לכתוב כל דבר ויש לי תלונות אז אני אכתוב כדי שאזכור.
יש כמה קטעים שכתבת שמזכירים לי אותי…
סבבה =_= טוב ביווש פרשתי