אני רואה אותו

אני רואה אותו. את העיניים הירוקות שלו, מביטות בי.
אני מיישרת מבט אליו, לשדר ביטחון.
על מי אני עובדת בכלל?
הוא בי"ב ואני בח'.
מה יש לו? מה יש לי? מה עובר עליי?
אני יפה?
תגידו שכן. אני צריכה להאמין בזה, הביטחון שלי גם ככה מרוסק.
כתפיים אחורה, גב ישר, לחשוב טוב.
למה הם מתייחסים אליה ככה ואליי לא?
כי אגם פשוט כזאת. היא-היא.
זאת מי שהיא. זה מה שהיא משדרת. היא יפה.
ואני לא. אני לא מצליחה להאמין בזה שאני יפה, רזה, טובה, בטוחה בעצמה, חכמה..
זה מה שאמא ואבא אומרים.
זה מה שהם חייבים לומר, לא?
אני לא מאמינה. אני צריכה פידבק מהם, מהערסים האלה.
עלובה.
את לעולם לא תהיי כמוה, לא משנה מה תעשי.
כי את, זאת את, והיא זאת היא.
והנה הוא, מביט בי, שוב.
זה פעם היה גורם לי להרגיש טוב. ועדיין, למרות שזה קצת מעיק ומטריד, אני צריכה את זה.
זה ייגמר נכון? ההרגשה הזאת חייבת להיגמר.
זה לא יישאר ככה, אסור שזה יישאר ככה.
אני לא אעמוד בזה, אני לא אצליח.
מה אני בכלל. מי אני בכלל.
נמאס לי להיות חסרת ביטחון.
אני צריכה להשתפר ולפתח אותו.
לעמוד מול כולם בלי לפחד, להיות בטוחה בעצמי עם החברות שלי.
אני יכולה.
אני מקווה.