אני מתגעגעת

חברים באים והולכים. חלקם הולכים בזמנים הכי לא צפויים והכי לא מתאימים. למדתי את זה על בשרי פעמים רבות. למרות ההתאכזבויות הרבות שיש לי, אני תמיד בטוחה ש- \"החברה הזאת תישאר איתי לנצח\". ולא, היא הלכה.
כשהייתי בת 10, הכרתי את חברת האמת שלי. זה היה חיבור ממבט ראשון, ומאז לא נפרדנו.
היינו עושות עבודות יחד, מבלות יחד, משחקות ביחד והכל היה נראה מושלם, כאילו כלום לא יכול להשתבש. מסתבר, שזה היה רק \"נראה\" מושלם.
בגיל 12, חגגנו בת מצווה ביחד, אבל מסתבר שבמקום לחשוב על החגיגה והאורחים, חשבתי על המעבר לחטיבה שהיה אמור להתרחש כחודשיים אחרי הבת מצווה.
דיברתי עם החברה על החששות שלי, היא הולכת לחטיבה אחת ואני הולכת לאחרת – איך נשמור על החברות שלנו?
אבל היא, בדומה להתנהגותה, תמיד רואה ורוד.
\"אל תדאגי, ניפגש כל שבוע\" , \"נדבר בטלפון כל יום\" , \"נישאר חברות לנצח\"… שמעתי מפיה קלישאות כאלה ואחרות ולמרות שהיה בי חשש, דחקתי אותו הצידה. הזמן חלף, והגיע היום הראשון ללימודים בחטיבה.
בלילה שלפני לא הצלחתי לישון. לאו דווקא מהתרגשות, יותר מפחד.
איך אני אתחיל את החטיבה בלי החברה הכי טובה שלי? כמובן שלחטיבה שאליה הלכתי הצטרפו עוד חברות שלי, אבל לא החברה הטובה ביותר שלי.
אחרי יום הלימודים הראשון, פגשתי את החברה אצלה בבית עם עוד כמה חברות.
הרגשתי ש- \"היי, אולי זה יצליח\". וכך עבר שבוע ראשון, שבו ניסינו להיפגש כל יום.
מתוך שבעה ימים, הצלחנו להיפגש רק בשניים מהם. \"לא נורא\", חשבתי, \"אנחנו עדיין נפגשות\". ובכל שבוע שעבר הצלחנו להיפגש פחות ופחות, וככל שהחודשים עברו הקשר ניתק יותר ויותר. השם בטלפון התחלף במהרה מ-\"החברה הכי טובה\" לשמה הפרטי ובסוף לשמה הפרטי ושם המשפחה. השנים עברו והחברה הפכה להיות עוד פרצוף מוכר ברחוב.
פרצוף מוכר, שלא מעלה בדעתו כמה אני מתגעגעת אליו.
\"יחסים עם חברות הם מאוד דינמיים\", אמרו לי פעם. \"משתנים כל הזמן, ואנחנו צריכים לקבל את זה\". היום אני בת 18, שאולי ילדותית מדי לגילי, אבל מתגעגעת מאוד לחברה שלי.
ולמרות שעברו שש שנים מהפעם האחרונה שדיברתי איתה, אני יודעת שלעולם לא אפסיק להתגעגע אליה.
חברים באים ויוצאים מהחיים שלנו כל הזמן. אם הם רק היו יודעים כמה זכרונות יישארו לנו מהם…