אני מרגישה

כמה זמן לא בכיתי? כבר כמה חודשים טובים. אני מתפעלת מעצמי, גאה בעצמי שמחה בשביל עצמי. בזמן שאני ממרת בבכי וכאב. מבינה שכל השמח נגמר. אני מבינה שרק הכתיבה תעזור לי. אז אני כותבת "אני מרגישה אבודה, עלה נידף ברוח. אני מרגישה כמלח שיכור בספינה שבורה שמתחילה לשקוע באיטיות. כבר שנים שהמים פורצים את העצים ומחלחלים לתוך הספינה. אף אחד לא יודע כבר כמה שנים זה ככה ואיפה זה התחיל. עכשיו יש כבר כל כך הרבה חורים. אני מרגישה כאדם שאין לו קרקע יציבה והוא מחפש את מקומו בעולם האכזר הזה.
פתאום הניסוח של אותה ילדה קטנה של פעם פגע בי. 'אני רוצה מישהו לשים עליו את הראש' יש יותר במשפט הזה ממה שיכולתי לדמיין. אני רוצה מישהו להיות אני לידו, חסרת טקט והכול אבל גם לבכות, להגיד את מה שאני מרגישה, עם הכנות הזו שלי. הוא לא יבטל אותי, הוא יקשיב וינסה להבין.
זה מתגלגל בי, הבדידות. היא באה והייתה פה כל הזמן.
'קשה לי' ניסיתי להגיד להם. אבל להם לא היה אכיפת כי קשה גם להם.
'אני מפחדת לבוא הביתה' אמרתי. אבל אף אחד לא הגיב.
תרגלתי נשימות…" קשה לכתוב את המילים על דף, לארגן אותם בראש זה קשה אפילו.
"פתאום קשה לי, קשה לי מאוד. כי עכשיו אני רואה את זה שונה. אני רואה הכול. 'את רצית להצטרף לבלגן' אמא אומרת לי. 'את רצית לריב. את חיכית לזה.' גם כשאני מנסה להסביר לה שפחדתי היא לא מבינה ומבטלת אותי. 'את החיים נתתי לכם.' היא צורחת. " זה קשה לי מידי. אני מפסיקה לכתוב. מרגישה מבולבלת, מבטלת את עצמי.
"אני מרגישה.." אני כותבת "כאילו באתי לריק שחור. הדברים מסתובבים במהירות ובחוזקה והוריקן כבר בעיצומו. אין אדם שיכול כבר להפסיק אותו. ואני רק באה- באה לקחת חלק."