אני מכיר אותך

זה היה טיפשי. הכי טיפשי שלי עד עכשיו.
זה אף פעם לא רעיון טוב לברוח, אבל זה מה שעשיתי. שוב. רק שהפעם זה היה פי אלף יותר גרוע.
התחיל החופש, אני עולה לכיתה יא' בסופו.
הוריי נסעו לחתונה של אחות של אימא לאנגליה. אחותי גרה אצל חברה.
כמובן שקיבלתי שיחה מקדימה שכללה איומים על כך שאם הבית יתפרק/ישרף/יחרב אני זה שמשלם. עלי לדאוג לחתול שלנו, לדאוג לפרחים של אמא, לא להיכנס לחדר עבודה של אבא. יש לי סכום מסויים של כסף שהם השאירו לקניות אוכל, אם אני לא קונה או מבזבז על משהו אחר ,מיצידם אני אחייה על חול.
בסופם של שבועיים של הכנות ושיחת ביקורת והכנה הם סוף סוף עזבו וכמו נער מתבגר טיפוסי ישר הזמנתי את חבריי הקרובים למסיבת תחילת החופש.
ואז עלה הרעיון, ג'וס ישב לידי, בירה בידו וסיגרייה,
"אחי, עלה לי רעיון אדיר. אם נהרוס את הבית שלך ההורים שלך יתלו אותנו." הוא דיבר בקול המסומם שלו, מה שהעלה לי חיוך על הפנים. הוא תמיד היה מתחשב יותר מהשאר,
"מה דעתכם," הרים את קולו כדי שהחב'רה יקשיבו, "שכולנו נעוף לחופים, נשכור ביקתת חוף לשבועיים ונעשה חיים משוגעים?"
כמובן שכולם הסכימו.
אדם, המעשי בנינו דאג לנו לביקתה, אסף את הכסף מכולם, ארגן הסעה ואת חלוקת המזון.
וכך, מצאתי את עצמי, בלי להודיע לאף אחד, בחוף ים בהוואי.

זה קרה לאחר שבוע של כיף. בבקרים קמנו ורצנו במשך שעה, אחר כך שחינו, וג'וס ואני ,שידענו לגלוש גלשנו עד לצהריים. שיחנו , התחלנו עם בנות בסביבה, שתינו.
בערב הייתי מותש, אני ישנתי בסלון של הביקתה בשק שינה נוח. השעה הייתה לקראת בוקר כשקול העיר אותי. הוא הסריח מאלכהול.
"בוא לשחות." ביקש.
כמובן שלא רציתי, ואז אדם ניכנס, הוא צעק על קול וקול יצא מביקתה. אדם הביט בי בחוסר אונים, משך בכתפיו ויצא אחריו.
הנחתי את ראשי על הכרית והתחלתי לחלום כשפתאום אדם פרץ לבפנים וניער אותי מהשק שינה,
"קול! קול!" הוא צעק ומלמל משהו על טביעה.
כמובן שקמתי במהירות ורצתי החוצה. הים סער. הגלים התנשאו לגובה רב.
בלי לחשוב שנייה, רצתי לתוך המים, עם מיכנס פיג'מה, כדי להציל אותו.
הוא היה בעמוקים, מנסה לשחות לעברי, משתנק.
שחיתי אליו, תפסתי בידו ומשכתי מעליי. הוא שקל המון, מידיי פעם נאלצתי לעצור את הנשימה כי הוא דחף אותי למטה.
"דמאט,קול! תרגע! אני לא יכול לזוז מטר ככה!" צעקתי עליו.
הוא השתנק בתגובה. היה לי קפוא, כאב לי כל הגוף והריאות שלי צברו.
ראיתי את אדם רץ לעברינו, מאחוריו ג'וס.
אדם פחד להיכנס לים, ג'וס שחה לעברי במיומנות רבה משלי, משך חלק מהמשקל של קול.
"יאוו, בן אדם," הוא עצר את הנשמה כשהגל עבר מעלינו, "הוא כבד!"
קול בעט ברגלייו, ככל הנראה כדי לעזור לנו, אבל רק גרם לי לטבוע יותר.
ג'וס, שראה שאני מתעייף מהר מידיי, ועדיין לא הגענו לקרקע, משך את קול ממני והתחיל למשוך אותו ברצינות, בלי להתחשב ממש בנוחות שלו.
חייכתי לג'וס, ושחיתי אחריהם, שומר על קול מאחור.
זה לא היה רעיון טוב. אחרי שקול החל ליקלוט מה הולך סביבו הוא ניסה להחלץ מהמצב מהר יותר. הוא בעט ברגליו, כמעט הטביע את ג'וס, ובעט בי.
איבדתי למשך שניה את עצמי,ונישרכתי מאחור כשהגל הבא הגיע ונחבט בי בכוח.
כשאני עולה על פני המים אני רואה שאני נמצא במרחק רב יותר מהחוף.
ג'וס כבר הניח את קול בבטיחה בחוף, הוא צעק לי.
אני שוחה קדימה, בועט ברגליי בכל כוחי.
עוד גל מגיע ואני מתחתיו.
כואב לי הראש, אני רק רוצה לישון.
חסר לי חמצן.
אני פותח עניים, הכל מסביבי שחור, מתחת למים אני לא שומע כלום. דממה.
זה קצת מטריד, אני בועט ברגליי, מנסה לעלות כלפיי מעלה, אל החמצן, אל החוף.
כשאני כמעט מגיע ראשי ניחבט במשהו קשה וחד, אני מרגיש כאב בצד מצחי והכל מתעממם סביבי. אני צולל כלפי מטה, מוקף בתחושה קפואה.

*ילד, אני חוזר להיות ילד בן שמונה. אני רץ אחרי החתולה של אחותי. היא מנומרת, בצבעים שחור ג'ינג'י ולבן. היא בורחת ממני בחינניות, נכנסת ליער עבות. אני שומע אותה מייללת והולך אחרי הצליל. נחל, נחל צלול. אני מתכופף, שותה. כשאני מרים את מבטי הכל מסביבי שחור, ואז זוג עניים אפורות כמו סערה ננעצות בי.*
אני מתעורר בבהלה.