אני מדממת אבל אין לאן לפרוק
לעזאזל עם ההסגר הזה! אני חושבת לעצמי כשאני חוזרת הביתה. מדיפה ריח של סיגריות ושחטאות שעוברים בין כולם באופן רגיל. אני מבינה שאני צריכה אותה, אני צריכה לשבת ולספר לה כמה זה משפיעה עלי ביום יום. אני צריכה להגיד לה שהכול מודחק מתחת לפני השטח. אני צריכה להגיד לה שעמוק בפנים אני מדממת. כן, היא צדקה, אני מדממת הרבה, המון זמן. שום דבר לא הגליד ולא נרפה רק הודחק עמוק עמוק כוסה בפלסטרים ותחבושות. והכול מוגלה ומודלק מסביב. ועוד כל מיני תיאורים מגעילים כאלה שיתארו הרגשות מגעילות האלה שנמצאות איתי יום יום ואפילו לא ידעתי.
אבל יש סגר ואני לא יכולה לשבת על הספה של הפסיכולוגית. שיננתי את מה שהיא אמרה בפגישה האחרונה ואני מנסה לשים לב למתי זה פוגש אותי. עכשיו כשהבנתי מתי אני מנסה להתמודד עם זה. איזה פילוסופיה יפה ולא מועילה בעליל. אני צריכה שהיא תגיד לי מה לעשות אני מותשת. הזמן עובר ורגשות ואירועים מצטברים ועוברים אבל נשארים אצלי.
אז רבתי עם כל המשפחה שלי כשחזרתי הביתה לפני שבוע. פיתחתי תגובות לא נעימות לקטע גדול וחשבתי שכולם נגדי ואף אחד לא אוהב אותי. לא, אני לא משקרת. זה היה אמיתי במיוחד באותם רגעים. רגעי חולשה רגעים של חרדה.
כשחזרתי לדירה הייתי בטוחה שאני הולכת לעשות את ראש השנה לבד שאף אחד לא יזמין אותי ואני אשאר אני ועצמי והאוכל. ניסיתי להילחם ברגשות המגעילים כשהם הופיעו אבל זה לא עזר לי. הם השתלטו עלי מזל שאיך שהוא באותו רגע של כמעט האל חזור הפלאפון שלי צפצף והודעת ווצאפ הזמינה אותי לארוחת חג.
אחרי הארוחה הלכנו לבר ושם פגשתי את הבחור שכבר כתבתי עליו את שלוש הסיפורים האחרונים שלי. בהתחלה זה היה הדלקות קטנה ומהפך מהר מאוד להידלקות גדולה. הוא הבין בי דברים שאף אחד לפניו לא הבין ונקשרתי אליו. כל כך חזק שקשה לי לשחרר את המחשבות ממנו. למי איכפט שהוא לא דיבר איתי כבר ארבעה ימים? העיקר שהוא נתן לי להרגיש יפה, להרגיש טוב עם עצמי נכון?
ממש לא נכון. מאיפה אני אגדל את הביצים להבין שלא משנה מה הסיבה מאחורה שבגללה הוא לא יוצר איתי קשר מגיע לי מישהו שירצה אותי ויאהב אותי וזה מתחיל בזה שהוא יגיד לי מה קורה.
למרות שאחרי יעוץ ממש מפגר עם אמא שאמרה שבטח כל מה שהוא אמר נועד להשכיב אותי – למרות שלא היה כלום גם לא נשיקה. השגתי את הטלפון שלו מחבר בקיבוץ והבנתי שהוא לא פנוי לקשר. הוא בדיכאון בגלל החרדות. יופי לפחות זה לא משהו לא בסדר איתי. באיזושהי דרך מוזרה זה רק הדליק אותי יותר. גרם לי להבין שהינה מישהו יבין מה עובר עלי. אמרתי לכולם וגם לעצמי שאני הייתי שמחה שהוא יישאר ידיד שלי שבתוך תוכי אני מתה לראות אותו ושהכול ידלק מחדש.
הטלפון צלצל ואחותי הייתה בקו השני. מפצירה בי להפסיק לעקוב באינסטגרם אחרי האקס שלה שבדיוק החליט שהוא עושה לה את המוות כרגיל. "את צריכה לשים לב לבחירת בני הזוג שלך" אני אומרת לה כשאני רואה שהיא פנויה להקשבה "את בוחרת גברים לא טובים. באיזה קטע היינו שומעים את הריבים שלכם. באיזה קטע הוא היה נועל אותך מחוץ לחדר של עצמך?" אני שואלת. כן, אחותי היא מסוג הבנות האלא שחושבות שהן שוות רק אם יש גבר לידן וכמות הימים של הרווקות ספורים. מצחיק להורים שלי יצא ילדה אחת נואשת וילדה אחת שלא מביאה אף אחד. זה רק אני או שהגנים דפוקים?
ועכשיו אני נמצאת בבר. חיכיתי להגיע לשם כבר כמה זמן. מצחיק איך ירד לי ברגע שלא ראיתי אותו. אני מחליטה לזרום עד שאני רואה מישהי שעבדה איתי במושב. כל הדם ירד לי ונהיתי סיד. לפחות ככה הרגשתי כי לא נראה לי שראו את זה מהצד. היא הייתה חמודה ונחמדה אבל אני שמתי עליה איקס כבר אז. היא סיפרה לי שהגיעו המון אנשים מהמושב לכאן. איזה כיף! ברחתי לקצה השני של הארץ רק כדי לפגוש אותם כאן גם! מזל שהם לפחות לא מכירים אותי הרבה.
אז מה את אומרת זה משפיע עלי בחברים במשפחה בהוויה?
א.. רגע יש סגר.. שכחתי
תגובות (1)
יקרה. ריגשת אותי בכתיבה שלך. מכירה את הכאב שלך. הלוואי באמת הייתי יכולה לתת לך את היכולת לאהוב את עצמך, אבל את זה רוכשים לבד…לפעמים בדמעות.
אני מכירה שתעברי את התקופה הזאת ויבואו עליך תקופות טובות.
אבל בתקופה הנוכחית, הלוואי ותמצאי קצה שלך אור, קצה של חוט, קצה של שמחה. תבחרי באהבה. תבחרי להעניק לעצמך אהבה לבד, זה מתכון מנצח.
שולחת לך מכאן חיבוק של נחמה, באמת מקווה שהכל ישתפר בשנה החדשה, בתוכך, במציאות.
את ראויה לאהבה. חד משמעית. מבינה את הכאב שלך.