אני מאמינה.

בס"ד
עיניים בטורקיז מסתכלות עליי ממעל.
הן טובות, עדינות. מסתכלות ברוך ובחום.
ואני? אני מרגישה… אממ… מרגישה…
חמימות. נחת. שלוות הנפש.
אני מתהלכת לאיטי ברחוב צר.
מחייכת לעבר עיני הטורקיז.
מישהו משגיח עליי, מישהו שומר.
אז אני מתהלכת לי לאיטי.
היום יום שבת. המחשבות ממלאות את ראשי.
מה יהיה איתי? מה יקרה בעתיד?
אבל אלו לא מחשבות מעיקות ורעות.
בפעם הזאת הן נינוחות ורגועות.
אני חושבת מה יקרה הלאה,איזה מין אדם אהיה.
אהיה טובה? רעה?
אני אזכה לאהוב? אזכה להיות אהובה?
אבל כבר עכשיו אני אהובה.
ובעודי נזכרת בזה אני מרימה את ראשי לשמיים.
מסתכלת תוך עיני הטורקיז.
ומחייכת אליו, אל ההוא שם למעלה.
"אני מאמינה" אני אומרת לו."מאמינה".
הוא מחייך בחזרה ונעלם. הוא הלך לחייך אל מישהו אחר.
אך אני יודעת שהוא תמיד כאן איתי,
ברוח. בענפים. בלבבות של אנשים.
הוא תמיד יהיה איתי, אני יודעת.
אני מאמינה.